זה פוסט שכבר מזמן רציתי לעשות, לחבר (לא מכר, לא ידיד, לא בנזוג, לא מלאך, אין מלאך) שהחזיק איתי קשר לאורך 9 שנים מחיי - היחיד שאי פעם שרד תקופה כל כך ארוכה בחברתי. אני לא יודעת מה אכתוב - תודה? הערכה? איחולים? עקיצות? ירידות?

אי אפשר לסכם 9 שנים בפוסט אחד. אני גם לא אנסה, כי יש בי מעט יותר כבוד לקשר שלי איתו (במקום זה פשוט אשאיר לו שטר של 20 שקל בכיס).

אי אפשר להכניס את אנדריי לקטע שמכיל רק מילים (או למשאית (או לטנק (או למטוס))), אבל אנדריי היווה חלק עצום בחיי. פעם הוא אפילו התיישב לי על הברכיים (כשהרגליים שלי היו ישרות והעקבים מונחים על כיסא מולי).

אנדריי.

• אני אוהבת אותך. גם כשאנחנו יושבים בשקט במסעדה אלגנטית ומכובדת ואז אתה צועק "אני הולך עם עקבים".
• גם כשאמא שלי מתקשרת אליך לשאול איפה אני (כי אני אמורה להיות בריתוק) ואתה אומר "נעמה נסעה לעידן" - ואז מתחרט ואומר "לא לא לא סליחה גיברת אני על תרופות תשכחיייייי מה שאמרתיייייי אני חולהההה"
• אני אוהבת אותך גם כשאתה שופך לי רוטב שמנת לצלחת במסעדה למרות שהמנה שלי בכלל לא קשורה לטעם הזה. ואפילו כשאתה נמצא בחיפה אבל לא בא לבקר אותי בטכניון בגלל שהבוס שלך שמן ומפונק.
• אני אוהבת כשאתה מבקש ממני ציורים ליומולדת, למרות שכבר נגמר לך המקום על הקיר בחדר. וגם כשאתה אומר "נווו נעמה את יודעת שאני פרנואיד", או צועק "הלוווו?!@$@!>#?" במבטא רוסי כבד באמצע אוטובוס מלא זקנים אשכנזים.
• אני אוהבת אותך למרות שכתבת בבלוג שלך את השם של אמא שלי בצמוד למילים "הזין שלי", ואז מי שחיפש את שמה המלא בגוגל ראה את התוצאה "ג. משיח הזין שלי". ולמרות שהיא גילתה את זה ואני נאלצתי לתת הסברים.
• אני אוהבת אותך בגלל שאתה נהיה אדום כשאתה צוחק, ובגלל שאתה נחנק ומעלה גרה וכל מי שלידך צוחק רק בגלל הצחוק המצחיק שלך.
• אני אוהבת את הבעיות הנפשיות (והשכליות) שלך. אני אוהבת לעודד אותך למה כדאי לך להמשיך לחיות ולפתח את עצמך הלאה בחיים ותוך כדי כך להזכיר לעצמי כמה דברים בנושא. אני אוהבת לעזור לך בלימודים שאתה לא מבין או בהתייעצות לבחירת מסלול לימודים או פסיכומטרי או התנדבות במד"א או דרך התאבדות מועדפת.
• אני אוהבת לספר לחברים שלי עליך ועל דברים מצחיקים/מהנים/מביכים/עצובים שקרו לנו יחד, למרות שזה לא מעניין אותם בשיט ואני מספרת את זה יותר כי אני מתגעגעת אליך מאשר כי אני רוצה שהם יידעו את זה.
• אני אוהבת את ההומור השחור שלך, ואת הדרך בה אתה מבין את שלי, סוטה ומעוות ככל שיהיה.
• אני אוהבת אותך כי לפעמים מספיק לך מבט אחד שלי כדי לדעת מה אני מרגישה, ללא צורך באפילו מילה אחת.
• אני אוהבת אותך כי אתה יודע עליי הכל, כולל הכל, דברים שאף אחד לא ידע ולעולם לא יידע. הסודות הכמוסים ביותר.
• אני אוהבת את העובדה שאני יכולה לשתף אותך בהכל ולדעת שאתה לא תשפוט אותי על זה (אלא אם כן אגיד משהו בנוסח "אני ואבי חזרנו וסיפרתי לו כל מיני דברים שעשית אצלו בחדר הקטן"). אני אוהבת שאתה מקבל בהבנה כל משפט שאני אומרת לך (שוב, חוץ מדברים בסגנון "אבי כועס עליך").

אני אוהבת אותך כי היו לי 9 שנים להכיר אותך, כאשר 5 מתוכן היו באינטסיביות יומיומית. ראיתי אותך בכל מצב - שמחה, אופוריה, ייאוש, דיכאון, פחד, חרדה, אדישות, עייפות, אבל, ציפייה, התרגשות, מבוכה, נוסטלגיה, אהבה.

וכמה פעמים שצחקנו על זה שבסוף נתחתן. ועל כל המחלות שהיו לך, כי איזו ברירה אחרת היתה לנו, חוץ מלבכות. ועל כל משולש האהבים הזה שהיה איתי, איתך ועם אבי. צלע אחת שלו נותקה אבל אני מאמינה ששתי הצלעות האחרות נותרו חזקות ויציבות. (או לפחות הבסיס, זה שהיה שם לפני כל השאר )

יכולתי להמשיך לכתוב את הפוסט הזה לנצח ולהעלות זכרונות ודברים מצחיקים שקרו לנו מאז שהכרנו, אבל אני יודעת שאתה שונא לקרוא דברים ארוכים ושממש משעמם לך בעבודה.

במקום זה אקשר אותך לשני פוסטים שעשיתי עליך בעבר (בטוח היו עוד, אבל שני אלה הם הזכורים לי ביותר): פוסט שהוקדש לך ביולי 2005, ופוסט עובדות עליך ממרץ 2007. תהנה :)

אני מקווה שהעברתי לך את הזמן ופיציתי איכשהו על כל הפעמים שלכאורה הזנחתי אותך בפוסטים על חברים וכו'. כי אנדריי, אתה לא סתם חבר, אתה חלק ממני. יש בי רוגע ושלווה לגבי הקשר שלנו שלא יאבד, כמו שיש לי רוגע ושלווה לגבי הקשר שלי עם אחיי, שאני יודעת שהוא לא יכול להתנתק. רק אל תמות לי טוב?

תודה ולהתראות בשמחות,

מקווה שעשיתי לך חיוכים ופליטות,

נוימה

(העיקר שלא יראו את הפנים)