כולם תמיד אומרים "כשהייתי קטן ממש רציתי כלב". במקרה שלי זה היה הפוך: שנאתי כלבים, פחדתי מהם, ברחתי מהם כשהם רצו אחריי (עד שגיליתי שהם רצים אחריי דווקא בגלל שאני בורחת), צרחתי ובכיתי כשכלב התקרב לעברי, קטן ככל שיהיה. לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי ללטף אותם, וכשהייתי רואה את הוריי או אחיי מלטפים כלב הייתי אוכלת סרטים בדמיוני שעוד שנייה הכלב יפתח את מלתעותיו הנוראיות באורך 2 ס"מ ויבלע את כף ידו של המלטף. הייתי מסרבת להיכנס לבית שבו יש כלב מחמד עד שלא יחביאו אותו באיזה חדר נעול היטב. וגם אז, כשהייתי נכנסת, היו בורחות לי איזה שתי טיפות פיפי בתחתונים.

איכשהו כשגדלתי מעט סירב כבודי להמשיך לפחד בפומבי מכלבים, ולכן אם הייתי נוכחת בזמן ליטוף המוני כלשהו הייתי מצטרפת בעל כורחי, כשליבי הולם בפראות בחזי מתוך חשש שדווקא את ידי יבחר הכלב לנשוך. בפעמים הראשונות, אחרי הליטוף היתה לי תחושה מוזרה ביד ודחף עז לשטוף אותה מיד, או לפחות לנגב בחולצה (למרות שכלפי חוץ ידי נראתה נקייה לגמרי). <נראה לי שלמשפט האחרון אני יכולה בכיף לעשות העתק-הדבק לפוסט על אוננות, אם יהיה>. אבל ככל שליטפתי יותר - התרגלתי יותר לתחושה ואהבתי אותה - הפרווה נעימה, חלקה, נקייה. <אני יודעת מה אתם חושבים. ולא, המשפט האחרון לא יהיה מתאים לפוסט על אוננות>.

באיזשהו שלב, ככל שעבר הזמן, הפחד שלי מכלבים נעלם לגמרי. וכאן הגיע השלב להתחנן לאמא ואבא שיביאו כלב הביתה. אבל כמובן התירוצים הרגילים - אין מי שיטפל בו, אין לנו בית פרטי עם חצר, אין לנו כסף, אין לנו כוח, אין לנו גבול לתירוצים. סתם, אני מניחה שאני אתן את אותם תירוצים בדיוק לילדים שלי, כשיהיו וירצו להביא כלב הביתה. אבל כילדה לא נותר לי אלא להשאיר את ההחלטה בידי ההורים ורק לקוות שמתישהו היא תשתנה.

כשגדלתי יותר והפכתי טיפשת עשרה שמנמנה ומביכה, קרה משהו שבעיני הוא לא פחות מנס: מצאנו את הכלב הראשון שלנו, לאקי, ברחוב. כלבלב קטן, קופצני, עליז וידידותי שלא היסס הרבה לפני שקפץ לזרועותינו והצטרף אל ביתנו החם, כמו שתיארתי בבלוג אי שם כשהבאנו אותו.

לא עבר הרבה זמן ונשבינו בקסמיו, ואפילו הבאנו עוד כלבה הביתה - את צ'יטה המקסימה והיפה. עשה הטבע את שלו ואחרי כמה זמן לאקי וצ'יטה התאהבו ועשו ארבעה גורים קטנטנים ומושלמים. את הבכור השארנו במשפחה, וקראנו לו (טוב, אמא קראה, אני מתכחשת להיות חלק מזה) פונץ'.

לא עבר עוד הרבה זמן ולאקי המניאק אנס את צ'יטה למרות שהיא כבר נפרדה ממנו (ככה זה, בנים תמיד מתעקשים על מייקאפ סקס) וכך נולדו עוד 3 גורים קטנטנים ומקסימים. הפעם השארנו את הגורה הצעירה ביותר, וקראנו לה באפי.

המתמטיקאים המדופלמים יכולים להבין שכרגע אנחנו מחזיקים בבית ארבעה כלבים קטנים ומדהימים, כל אחד עולם ומלואו ומעניק יותר אהבה מהאחר. יש בינהם הבדלים ברורים באופי - ואפשר לראות את זה. אבל המשותף לכולם הוא כמות האהבה הבלתי מוגבלת שהם מעניקים, השמחה האינסופית כשמישהו (לא זר) מגיע הביתה, והצורך האדיר שלהם בהתכרבלות ופינוקים מאיתנו. אז נכון שהכלבים האלו הם רק על תקן חיות מחמד, אבל זה נפלא לראות מה הם עושים למשפחה:

אמא מתנהגת אליהם כאילו הם התינוקות שלה. מחבקת ומנשקת, מאכילה ומפנקת. לפעמים גם מדברת אליהם. זה עושה לה טוב יותר מאשר כל ספר או סרט יוכלו אי פעם לעשות. אבא צוחק עליהם כשהם רבים או משחקים, ואוהב לחתוך להם חתיכות מהפירות שהוא אוכל ולתת להם לכרסם. כל האחים אוהבים לשחק איתם, לישון איתם, לפנק אותם. אבל הכי הכי - כולנו אוהבים להיכנס הביתה בידיעה שאנחנו עומדים לקבל קבלת פנים של מלכים.

יש הרבה רגעים נדירים שלמדתי להבחין בהם ולהעריך אותם בזכות הנוכחות של הכלבים בחיי. איך זה להנות מהרגע, ולו הקצר ביותר, של שמחה חסרת גבולות בראש חסר דאגות. למדתי לזהות את הרגע בו השלווה המוחלטת אופפת אותנו, והביטחון העצום שלהם בי, כשהם מתכרבלים בחיקי ונרדמים תחת ליטופיי. למדתי להעריך טיולים פשוטים וקצרים בחוץ, לראות פתאום כמה יפה העשב הירוק שפורח באביב מחוץ לבית. גיליתי, בזכות המיקומים האסטרטגיים של לאקי לשינה, כמה נחמדה יכולה להיות שנץ תחת קרן שמש של אור באמצע החורף. התבוננתי בצ'יטה מאכילה ומלקקת את גוריה, דואגת להם ללא הפסקה, בוכה אם מפרידים אותה מהם. הבנתי כמה עזה יכולה להיות אהבתו של כלב, קטן ככל שיהיה. ראיתי את הגורים גדלים ומתפתחים מאפס. לומדים להריח, אחר כך לשמוע, אחר כך לראות, אחר כך לאכול. עושים את צעדיהם הראשונים, רועדים וכושלים תחילה, אבל רצים וקופצים שנייה אחר כך.

לכלבים שלנו לא איכפת אם אנחנו עשירים או עניים, אם אנחנו מכוערים או יפים, חכמים או טיפשים. לא איכפת להם אם הבית גדול או הרהיטים יקרים. רק שניתן להם את הלב והם יתנו לנו בחזרה את שלהם. על כמה אנשים שאני מכירה אפשר להגיד את זה? כמה אנשים יש שמסוגלים לגרום לי להרגיש מיוחדת ונדירה?

לאקי

צ'יטה

פונץ' הגור

פונץ' הבוגר

באפי הגורה

עד כאן דברים שעל הלב,

בקרוב יחזרו הפוסטים המטופשים וההומוריסטים לרווחתכם והנאתכם.