עזבת את הבית, את מגיעה כמעט על תקן אורחת פעם בשבועיים, ולפעמים אפילו גם זה לא. אין לך מושג מה קורה עם ההורים שלך ועם האחים שלך. את יודעת על החיים שלהם אך ורק ממה שהם מספרים, והם לא מספרים הרבה, קווים כלליים בלבד. פתאום את קולטת כמה אבא שלך הזדקן, ונראה כאילו הוא עצמו בכלל לא מודע לכך, או שמא מסרב להיות מודע לכך. אמא שלך הפכה אדם רגוע יותר, או עייף יותר? את לא בטוחה. את מקווה בכל ליבך שהזמן שעובר רק עושה להם טוב, אבל את לא באמת מעזה לשאול. מעולם לא שאלת "אמא, אבא, מה באמת עובר לכם בלב?"

אחיך הגדול חי מיום ליום, מחכה לסיים את השירות הצבאי. את רואה שהוא מנסה להתפתח בחייו - מתחיל לעבוד, מנסה להתקבל לתואר שני. את מאמינה בו בכל ליבך שכל דבר בו יעסוק הוא יצליח, למרות שאת רואה שלא קל לו. מפה לשם את קולטת איך ההורים שלך מנסים להניא אותו מהעבודה בה בחר בתואנה שזה שטויות ולא יצליח ואיך אחיך מנסה בכל רוחו להגן על עמדותיו, שספק אם הוא עצמו כה נחרץ לגביהן. אבל הוא לא מעז לסגת אפילו חצי צעד לאחור, מחשש שאם יעשה זאת רוחו תישבר והוא יכנע ללחץ ההורים.

הוא כמעט ולא יוצא מהחדר, אם כן זה רק כדי לאכול או לשירותים. הוא צוחק איתך מידי פעם וגם שואל מה שלומך ואיך הולך, ואת מוצאת את עצמך עונה לו תשובה לקונית ויבשה, לא מצליחה לתת יותר מזה. את מאוכזבת מעצמך, כי את מרגישה שאת מאכזבת אותו.

את מרגישה את התהליך שהוא עובר - מנער מופנם וכנוע הוא הופך לבחור עקשן, מאמין בעצמו, שאפתן, ולא מהסס לענות חזרה גם למשפטים מייאשים שההורים זורקים לעברו. ולמרות כל זאת את עדיין מרגישה שיש משהו כבוי, משהו קצת מפחיד. יום אחד אתם אוכלים ופתאום הוא זורק משהו על כך שהוא חושב שהוא בדיכאון. את לא רגילה לדבר איתו על נושאים "רגישים" כאלה אז את אומרת, "למה אתה חושב?" והוא עונה משהו מגומגם על עייפות תמידית וחוסר חשק לעשות שום דבר, וכנראה זה בכלל הצבא ויעבור אחרי השחרור הקרב. את לא יודעת מה לענות אז את פשוט אומרת "טוב, אל תדאג, אחרי השחרור החיים שלך יהיו הרבה יותר טובים" למרות שאת אפילו לא בטוחה אם יש אמת מאחוריי הדברים.

מתישהו אמא שלך מתעצבנת על תשובה חצופה שאחיך עונה לה, ואחרי ריב לא קל היא מנהלת שיחה עם אבא כדי "להחליט מה לעשות". הם לא יודעים שאת שומעת, אבל את שומעת חצאי משפטים שמקפיאים לך את הלב. "אי אפשר להמשיך ככה, הבנאדם יגדל להיות חולה נפש", "אני לא יודעת אם הוא יצליח לסיים את השירות בלי להיכנס לבית סוהר..." "היינו צריכים לעשות את זה לפני שנים... אומרים שאחרי גיל 18 זה כבר מאוחר מידי..." ואז את אבא שלך אומר את המשפט שהכי מפחיד אותך: "צריך לחכות לזמן המתאים."

את אוכלת את עצמך סרטים על מה לעזאזל הם מדברים, אבל לא מעזה לשאול כי בכלל לא היית אמורה לשמוע. את גם יודעת שהם לא יגידו לך מתוך חשש שתלכי ותגידי לאחיך הכל. את נקרעת בין לבין - לסמוך על הורייך שיפעלו באופן נכון בעניין? את מפחדת שהם ידכאו כל פעילות שלו ורצון לשבור את שריון הכניעה שעטה על עצמו במשך שנים והוא יחזור להיות צל של אדם שחי מיום ליום ולא יותר מזה.

או אולי ללכת לדבר עם אחיך ולהגיד לו שלא משנה מה הורייך יעשו או יגידו לו, שלא יתן להם לשבור את רוחו? שיאמין בעצמו בצורה עיוורת וחסרת פשרות? את מפחדת שאולי הוא באמת גובל בטירוף ואולי הוא באמת צריך עזרה כמו שההורים טוענים, או מה שזה לא יהיה.

את מתקשה (או כנראה מפחדת) להחליט מה לעשות. את בורחת אל ההחלטה הנוחה של חוסר פעולה, להעמיד פנים שבכלל לא היית בבית כמו רוב הזמן, ולהגיד לעצמך שגם ככה זה היה אמור לקרות איכשהו כשאת לא מעורבת בעניין. ועם זאת את מפחדת, את מבועתת מהמחשבה שאחיך יהפוך אדם שברירי, ולשבריר שנייה חולפת במוחך המילה התאבדות. את מגרשת אותה בכל הכוח, כועסת על עצמך שבכלל חשבת על זה. אבל הרי ככה את, תמיד לוקחת דברים לצד הקיצוני. את מנסה לשכנע את עצמך שאת יכולה לסמוך על אחיך שיתמודד עם מה שזה לא יהיה, שהוא אדם חזק, שזה קטן עליו. את מתפללת שהלוואי שאת היית סופגת את כל מה שזה לא יהיה, ולא הוא. אבל את מה שקרה את לא יכולה לשנות.

בלית ברירה את חוזרת לשגרה, יודעת שגם הפעם הזמן שבו את "מבקרת" בבית מוגבל ויגמר בקרוב, אבל את פשוט מתקשה להעמיד פנים שהכל בסדר והמשפחה שלך נשארה בדיוק כמו שזכרת אותה מלפני שעזבת.

דאגות, דאגות, תפסיקי לדאוג כבר.