רציתי לכתוב על משהו עצוב, טראגי, משהו שקורה לי לעיתים קרובות ואיכשהו לא מפסיק לבאס אותי מחדש - אובדן.

אבל אז החלטתי שלא שווה לי לבאס את עצמי בשביל לבאס אתכם (למרות שזה מאוד מפתה) אז במקום זה החלטתי לכתוב על משהו עליז יותר.

וכך הגענו לנושא הבא:

תמונת המונה ליזה

חשבתי על זה, איך ציור של בחורה כל כך בלתי נאה הפך להיות כזה מפורסם (לא באמת חשבתי על זה, וגם לא באמת חשבתי). אז הסתכלתי קצת על הציור, עד שהתחלתי לדמוע ולא מצער. מונליזה הביטה בי חזרה במבט חודר ומעמיק, קוראת אותי כספר פתוח. בעצם מגזין זול יתאר אותי יותר טוב, אבל מונליזה לא יודעת את זה.

ועכשיו אתאר את מהלך חייה של המונליזה מאז ציירו אותה לראשונה בציור שלמעלה.

מונליזה שלנו התפרסמה מאוד וגברים רבים החלו לחזר אחריה היות והיו לה שדיים ששמץ מהם אפשר לראות בתמונתה. מונליזה הוחמאה מאוד ולבסוף בחרה לה גבר שיהיה בר המזל לבתק את בתוליה. הגבר השרמנטי שנבחר לא נבחר סתם - היה זה כי הוא היחיד שלא הוציא מילה מפיו, תכונה שמונליזה אהבה מאוד. אבל לרוע מזלה של מונה, אותו גבר הכניס אותה להריון, וכך קרה שמונה התעגלה קלות.

הזמן עבר ומונליזה ילדה תינוקת קטנה ונפלאה שדמתה לה מאוד באופן מפתיע. אבל דבר אחד בתינוקת צרם מאוד לאמא מונה, והוא שהתינוקת דומה מעט גם לאביה. בצר לה קנתה מונליזה לבתה דובי קטן כדי שכשהיא שרה לה שיר ערש לפני השינה היא לא תאלץ להסתכל בבתה אלא בדובי.

מונליזה האמא הזדקנה ועמדה למות. הטיפול בילדתה דרש ממנה מאמץ רב, בעיקר ב-לא להסתכל עליה. בסופו של דבר חשכו עיניה והתקמט עורה, היא חלתה במחלה הנחשקת אלצהיימר וישבה בכיסאה כל היום בלי לזוז, דבר שקל לראות לפי הציורים הקודמים כי לא היתה מורגלת בו.

בינתיים התבגרה בתה והחליטה כי הנצרות אינה בשבילה עוד. היא רוצה גבר שיכבד אותה, שיאהב אותה, שיראה בה את אשתו היחידה, שיסמוך עליה, שיסלח לה במקרה של בגידה. לכן היא המירה את דתה

ולא עבר הרבה זמן עד שמצאה את בעלה, מוניליז מושונוב

האהבה פרחה מאוד בין השניים, ועד מהרה חשפה מונה הצעירה את אחד מיתרונותיה הבולטים בפני אהובה

בעלה התרגש מאוד ולכן גילח את זקנו ושלף את נשקו

אך בטעות ירה מהמקום הלא נכון ולכן מונה המסכנה נאלצה לבלות שעה תמימה עם אמצעי הגנה על חייה

ובינתיים אמא שלה נשארה כל הזמן באותה פוזה, מרקיבה בנאמנות

ומונה החדשה היתה מרוצה

וגם בעלה

וסוף טוב הכל טוב