הרי כולם עוברים את זה, מתישהו.

הפחד להישאר לבד, הפחד לאבד יציבות ואחיזה בחיים. הפחד לאבד שליטה, להרגיש אבוד בתוך הכאוס שבחוץ שנקרא מציאות. פחד.

הרי כולם יוצאים מזה, בסופו של דבר, למעט אלו שלא.

אז מתי באמת איבדנו שליטה על החיים שלנו? מתי ידענו להבחין איפה עובר הגבול הדק בין חוסר שליטה ממשי ובין תחושת חוסר שליטה מדומה?

וכשאנחנו מאבדים את זה, כשאנחנו בכל מקרה שוקעים לתוך הנוחות המרירה שבדיכאון, אנחנו פתאום לומדים להעריך. את הימים הנפלאים של השגרה בהם לא הרגשנו כלום. לא שמחה, לא עצב, לא התרגשות. חיינו כמכונות מיום ליום כשהדבר היחיד שהבדיל אותנו מהן זה שאנחנו אוכלים ומחרבנים וישנים.

אז אנחנו מתגעגעים לשגרה. אפילו קצת מייחלים אליה. שקועים בתוך רחמים עצמיים ועצב מריר, מביטים בקנאה על כל אלו המוצלחים וה"מאושרים" – על המכונות.

הרגעים המפחידים האלה, כשפתאום אתה קולט את המשמעות של מה שעשית. אתה קולט את ההשפעה שעתידה להיות לזה על כל המשך החיים שלך. אתה קולט שעברת אבן דרך חשובה בחייך ואפילו לא שמת לב. אתה קולט את זה בדיעבד, רק כשאתה כבר מתחיל להרגיש את ההשפעה של זה.

והו, הכאב. הכאב שבהכרה שפספסת את נקודת המעבר שבה חייך כבר לא יחזרו להיות מה שהיו, מה שהכרת. אולי לטובה ואולי לא, אבל אתה מרגיש שמץ של החמצה שלא זכית להנות עוד קצת, עוד טיפה, מהחיים של מקודם. ושאפילו לא שמת לב איך הם השתנו לך מבלי שתרגיש. מבלי שתעצור לרגע ותיפרד, כמו שצריך, מהחיים הקודמים. ואתה ממשיך לצעוד קדימה בלית ברירה. עד להכרה הכואבת הבאה. מזה חיינו עשויים, מסיכום של הכרות כואבות, בזמנים שונים, והבנה במבט לאחור איך חיינו השתנו. הכל מחולק לפרקים, רק שבמקום שכל ראש פרק יהיה ממוקם בנקודת השינוי, הוא ממוקם בנקודת ההכרה. תקראו לזה קליטה מאוחרת. אני קוראת לזה החמצה.