הרי זה ידוע שבתקופות עמוסות ולחוצות שלנו אנחנו נוטים לכעוס יותר בקלות. בין אם זה על שטויות ובין אם בצדק (שזה אגב סובייקטיבי).

אומרים שאדם נמדד בכוסו, בכיסו ובכעסו. ובכן, אני לא הייתי רוצה להימדד בכעסי.

פעם הייתי בחורה שמאוד מאוד קשה להכעיס אותה. וזה לא שהייתי אדישה לסביבה - פשוט לא נתתי לדברים לחדור אליי.

גם היום אני לא כעסנית גדולה, אבל איכשהו דברים מצליחים לעצבן אותי קצת יותר.

מישהו אמר לי לא מזמן שאתה יכול לכעוס רק על דברים שאתה נתקל בהם פעם ראשונה. שאתה לא יכול לכעוס על משהו שהכעיס אותך כבר בעבר. לכן אנשים מבוגרים עם הרבה ניסיון חיים נוטים להיות הרבה יותר שלווים ופחות עצבניים.

זה נכון, כי באיזשהו שלב דברים כבר מפסיקים להפתיע אותך. אתה מוצא את עצמך מגיב באדישות, כמעט בציפייה לאותם דברים שפעם הרתיחו אותך. ועדיין, מה שמכעיס אותך באחרים בעצם עוזר לך להכיר טוב יותר את עצמך.

"להתעצבן זה להעניש את עצמך על טיפשותו של אחר"

ראיתי הרבה אנשים מתעצבנים על שטויות. ראיתי אותם רותחים וזועמים ומצמיחים שערות לבנות על דברים שכלל לא בשליטתם. אבל אני חושבת שזה עניין של הרגל. אם אתם רגילים לקחת דברים ללב, גם את השטותיים, אתם תתעצבנו בקלות.

לעומת זאת אם אתם רגילים לשמור על פרופורציות ולתת לכל דבר את המשקל הראוי לו אתם תחסכו לעצמכם הרבה עומס נפשי מיותר. ואני מנחשת שיש לכם מספיק גם ככה.

אז למען חיים רגועים יותר של כולנו, אל תכעסו כל כך הרבה אחד על השני. כל אחד יכול להתרגז - אין קל מזה. אבל להתרגז על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה נכונה ובדרך נכונה - זה לא דבר קל.

ואם כבר התרגזתם - תצעקו אם אתם רוצים שישמעו אתכם. אבל דברו, אם אתם רוצים שיבינו אתכם.