יש משפט שאני אוהבת להגיד מידי פעם - "עם קצת רצון וקצת יכולת, גם פיל יכול לזיין תרנגולת", ולהנות מהמבטים הנזעמים/הנבוכים שמופנים לעברי.

אבל אני בעיקר אוהבת אותו כי הוא נכון מאוד - מסתבר שעם כוח רצון מברזל אין גבול ליכולת.

התובנה המדהימה הזו היתה ידועה, כנראה, מאז ומתמיד. קחו לדוגמא את נפוליאון, או הרצל, או חבריכם מהגן ד.ה. לורנס שאמר:

"מעולם לא ראיתי חיה שמרחמת על עצמה. ציפור קטנה שכנפה נפגעה תיפול פצועה וגוססת אל האדמה, אבל אפילו לשנייה לא תרחם על עצמה."

(עד כדי ציפור)

אז חברינו לורנס אמנם לא ידע שעם שימוש נכון בזנב יוצא שאפשר לבצע נחיתה מוצלחת גם עם כנף חסרה, אבל הוא ידע מה שהרבה אנשים היום לא יודעים: עצירה לשם רחמים עצמיים מחבלת בדרך אל השגת המטרה.

אביא לדוגמא את סיפורו של בחור רוסי שלחם בצבא הסובייטי כשהיה בן 27. השנה היא 1961, והטכנולוגיה אמנם בשיא התפתחותה אבל לרוסים תמיד היתה קליטה מאוחרת. עקב כך מוצא את עצמו הרוסי מוצב בבסיס מבודד ומנותק באנטרטיקה, ללא שירות רפואי הולם.

החורף מגיע ואותו בחור חש בכאבים עזים בבטנו, ומאבחן את עצמו כלוקה בדלקת התוספתן.

לפניו עומדות שתי ברירות, האחת יותר מפתה מהשנייה: לעבור ניתוח לכריתת התוספתן, או למות.

הצבא הסובייטי ידוע כדואג לחייליו ולכן אין רופא בבסיס. הרוסי המסכן מעביר ימים של סבל, ובאחד מהם גם מקליט את עצמו:

"אמש לא ישנתי כל הלילה. אלו כאבים מהגיהנום! כמו סופת שלגים שמשתוללת בקרבי, מייללת כמאה תנים. עדיין אין סימנים ברורים שמחייבים ניתוח דחוף, אבל התחושה המעיקה של כאבים נוראיים לא עוזבת אותי... זהו זה... אני חייב לחשוב על המוצא היחיד: לנתח את עצמי... זה כמעט בלתי אפשרי... אבל אני לא יכול פשוט לשלב ידיים ולהיכנע."

ואכן, הבחור העיקש לא נכנע. כשהוא מנתח את עצמו בעיקר ע"י מישוש, הוא עבד במשך שעה ו45 דקות, חותך את עצמו לרווחה ומסיר את התוספתן. האנשים שהוא בחר לסייע לו צפו כיצד ה"דוקטור הרגוע והמפוקס" משלים את הניתוח. נח כל 5 דקות למשך כמה שניות כשהוא נלחם בחולשה וסחרחורת. הוא תיאר את הניתוח מאוחר יותר:

"עבדתי ללא כפפות. היה קשה מאוד לראות. המראה עוזרת, אבל היא גם מבלבלת - אחרי הכל, היא מראה דברים הפוך. אני עובד בעיקר ע"י מישוש. הדימום כבד אבל אני לוקח את הזמן - אני מנסה לעבוד בצורה בטוחה. לפתע זה מבזיק בראשי: יש הרבה יותר פצעים כאן שלא הבחנתי בהם קודם... אני הולך ונעשה חלש, ראשי מתחיל להסתחרר. כל 4-5 דקות אני נח למשך 20-25 שניות. לבסוף, הנה זה, התוספתן המקולל! אני מבחין באימה בכתם הכהה שבבסיסו. זה אומר שעוד יום אחד וכבר הייתי מת.

ברגע הנוראי ביותר של כריתית התוספתן אני דועך: קצב הלב שלי יורד משמעותית; ידיי מרגישות כמו גומי. וחשבתי, זה הולך להיגמר רע. וכל מה שנשאר היה להוציא את התוספתן... ואז הבנתי שבעצם, בתכלס, ניצלתי."

אחרי שבועיים הוא כבר חזר לפעילות מלאה. את המוות הוא דחה לגיל 66. הוא מת עקב תסמונת קשה ביותר של רוסיזם.

הסיפור הזה באמת גרם לי לתהות: עד לאן יכול כוח רצון להגיע ברגעי ייאוש.

ומכאן אני בהכרח נאלצת להסיק, שייאוש הוא לא תמיד דבר רע.

לסיכום, תנו לכוח הרצון לנצח. סמכו על עצמכם. אל תפחדו לעשות משהו שעלול להרוג אתכם. בעיקר אם אתם רוסים...

וזכרו, אין דבר העומד בפני הרצון. כולם יושבים.