אתם מכירים כבר הרבה זמן. התחברתם מאוד מהר, מצאתם אחד בשני נינוחות נעימה ומספקת. בהתחלה את מפחדת להיפתח אליו באופן מלא, כי את לא מכירה אותו מספיק וקצת חוששת. לאט לאט את לומדת להכיר אותו ומבינה שהוא לא יברח לשום מקום אם תתני לו לדעת מי את באמת, כולל הצדדים המכוערים שלך.

אתם יושבים ביחד וצוחקים ופתאום את מבינה שלא היית רוצה לאבד אותו. לעולם. אז את אומרת לו את זה, ומוסיפה - רק אל תתאהב בי. בבקשה. כי את יודעת שאהבה תחסל את כל העסק. והוא מחייך חצי חיוך ואומר שהבקשה שלך מוזרה אבל בסדר. הוא מבטיח להשתדל.

כשאתם ביחד אתם מדברים על הכל, ואפילו מתפנקים במסאז'ים הדדיים. כשהחבר שלך אומר לך שזה לא מוצא חן בעיניו את מרגיעה אותו בטענה החלטית שהכל אפלטוני. הרי את יודעת שאת לא מרגישה אל הידיד רגשות רומנטיים, וגם הידיד הבטיח לך שהוא לא מרגיש כלום. אמנם הוא אמר לך כמה פעמים שהוא אוהב אותך, אבל הוא התכוון שהוא אוהב כמו אחות, כמו ידידה. אוהב במובן הצר של המילה. (או הרחב?)

והחבר שלך אמנם לא אוהב את זה אבל הוא סומך על דעתך ועל מילתך. הידיד אפילו מצהיר בפני החבר על אמינותו ועל כך שלחבר אין סיבה לדאוג.

לרגע את חושבת שזו בטח איזו מתיחה מרושעת. למה שיגיד דבר כזה? איך פתאום? הרי כל הזמן הזה הוא שב ואמר שאין שום רגשות רומנטיים. הוא הבטיח!! מה, הוא שיקר? לא יכול להיות שהוא שיקר, הוא אף פעם לא שיקר לי.

את המומה מכדי להגיב. כואב לך, כי את יודעת שזו השנייה שבה משהו נשבר בינכם, ולעולם לא תוכלי יותר להסתכל עליו באותה צורה שתמיד הסתכלת, לעולם לא תרגישי יותר את אותה נינוחות איתו. הוא מחבק אותך ואת מרגישה לא שייכת. את מתקשה להירגע מהחיבוק כי את קולטת שהאדם הזה שיקר לך.

אחרי שהוא הולך, את יושבת עם עצמך וחושבת. את לא מצליחה להגיע להחלטה מה לעשות עכשיו. את לא עונה לטלפונים ממנו, פשוט כי את לא יודעת מה להגיד לו. חלק גדול מהחיים שלך אבד. תשלימי עם זה.

ואחרי שנכווית מספר פעמים כאלה, את שוקלת האם את צריכה להפסיק להאמין במושג הזה שנקרא "ידידות אפלטונית".

ואת עדיין חושבת על זה.

ואת תמשיכי לחשוב על זה עד סוף ימייך, ועדיין לא תהיה לך תשובה.