לפעמים כשאני רואה חדשות, או ארץ נהדרת, אני לא מסוגלת להימנע מהמחשבה שכל הארץ הזו שלנו היא בכלל עניין זמני.

שבעוד, נניח, 100 שנה יגידו "היהודים שלטו בארץ ישראל 90 שנה", "היהודים רצו מדינה משלהם אבל כשקיבלו אותה בחרו להתבולל ולהגר", "הניצחון במלחמות הראשונות גרם להם לשאננות ועיוורון שהיו להם לרועץ במלחמות האחרונות".

אז נכון, במציאות זה לא באמת ככה וכל ישראלי יודע את זה, אבל בתכלס, זה מה שאנחנו משדרים.

"ישראלים" שבוחרים להשתמט משירות צבאי (ולא מטעמי דת) בטענה ש"זה סתם מבזבז להם את הזמן וגם ככה יש מספיק אחרים שיעשו את זה"; "ישראלים" שרק מחכים לשנייה שבה יהיה להם מספיק כסף כדי לקחת את הרגליים, להסתלק מהארץ ולהתיישב במדינה אחרת "טובה ובטוחה" יותר; "ישראלים" שכשהם נמצאים בחו"ל הם מדברים סרה במדינתם, וכאילו מתביישים להיות חלק ממנה.

כל אלו הם לא ישראלים בעיני. הם אזרחי שווא, טפילים שמנצלים את תואר ה"יהודי" שבתעודת הזהות שלהם. אז יופי, שיילכו.

ומה איתנו?

מה אנחנו "עשינו בשביל מדינה"? כמו ששואל פלטו שרון

כשיגיע היום והארץ הקטנה שלנו תעמוד שוב מול המבחן הקיומי שלה, מוקפת ביותר מידי מדינות אויב, תתעורר מתנומה, תתמתח ותפהק וכשיתחילו לירות עליה והיא תגיד "רגע! אבל מה עשיתי!" - אנחנו נשאל את עצמנו אילו מן אזרחים אנחנו. אילו אזרחים היינו.

אנחנו בונים את המדינה. אנחנו המדינה. לפעמים אני חושבת כמה יפה היה אילו, בתור בני נוער, במקום לדקור זה את זה מחוץ למועדונים היינו הולכים לזרוע בשדות? לעבוד עבודת כפיים, להרגיש שבנינו לפחות חלק קטן מארצנו, ולא שהכל כבר בא לנו מוכן?

אולי אז, סוף סוף נתגאה בארץ הזאת. אולי אז, נעז להילחם בעבורה. בעבור מה שבנינו. ואולי אז, גם ננצח.

נשארו רק מעטים שעדיין מאמינים בחשיבותה וערכה של מדינה יהודית. כל השאר חיים מיום ליום, באדישות מופלגת, בתלונות מזדמנות (על המדינה, אלא מה?) ובטענות שבמדינות אחרות טוב יותר. הם נולדו לתוך הנוחות שאבותינו שפכו דמם כדי להשיג אותה, אבל הם לא מבינים את המחיר שנדרש כדי לשמר את אותה נוחות.

אז אנשים, תצאו מהאדישות. תסתכלו על המדינה שלכם, תעריכו אותה: אולי עוד 100 שנה היא כבר לא תהיה כאן, רק בגלל שהיינו אדישים.

תתרמו את חלקכם ואף יותר. אל תהססו להגן על מה ששלכם. אל תהססו להתגאות. כי עדיין יש לנו על מה.

אל תברחו לחו"ל. הישארו כאן ועזרו לפתח את המדינה.

תשרתו בצבא. כמו שהוריכם וסביכם שירתו.

וכמובן, תטיילו במדינה. תעשו זאת מספיק, ותתאהבו. ועל אהבה אני כבר לא צריכה לספר לכם.