אמא ואבא.
אני כותבת לכם מכתב שאולי לעולם לא תקראו. אני קצת רוצה
שתקראו את זה, כי אגיד כאן דברים שמעולם לא אמרתי לכם, ונראה לי שכדאי
שתדעו. אבל בו זמנית אני יודעת שאף פעם לא יהיה לי האומץ הדרוש להראות לכם
אותו. אני מצטערת.
אני יודעת שלא הייתי ילדה קלה. עשיתי הרבה שטויות,
התמרדתי, שיקרתי, רימיתי, התחצפתי. קראתי תיגר על החינוך שלכם, ובו בזמן
ניסיתי לרצות אתכם. חיפשתי דרכים לעקוף את האיסורים שלכם, עשיתי דברים
בהיחבא, שיקרתי. שיקרתי. שיקרתי.
הייתי מדברת אליכם כשהייתי בלילה,
במיטה, בבית הישן. בתקופת היסודי המוקדמת. לא שמעתם את זה, כי דיברתי בלב.
וחוצמזה, פחדתי לעשות רעש ולהעיר אתכם, או להפריע לכם לראות את "בובה
פראית" עם נטליה אוריירו.
איכשהו התמודדתם איתי, ואני יודעת שזה לא
היה קל לפעמים. היה עליכם לאכזב אותי או לפגוע בי לפעמים ולהגיד לי לא, רק
בגלל שכל כך אהבתם אותי.
אמא, את סבלת ממני הרבה. אני יודעת
בוודאות שפגעתי בך כמה פעמים. כואב לי לחשוב על זה היום, אבל אני נזכרת
שהייתי ילדה אז אולי לא לקחת את זה מאוד קשה כי מה ילדה כבר יודעת מה שהיא
מדברת.
אבא, אתה לימדת אותי המון. רוב האופי שלי היום זה אתה. אתה
לימדת אותי, לפעמים בלי מילים אלא רק באמצעות דוגמא אישית, שאין דבר כזה
לוותר ולהרים ידיים. אין דבר כזה להיכנע. אין באוצר מילים שלנו את הביטוי
"בלתי אפשרי". שעליי להילחם בעבור העקרונות שלי. שעליי לדרוש כבוד מאחרים,
ולכבד אותם בתמורה. שאם משהו נראה לי צודק - עליי להתעקש עליו. ולא לוותר.
לעולם לא לוותר.
אמא, את לימדת אותי את הדברים הקשים יותר. למדתי
אותם דרך התבוננות בהתמודדות שלך: איך מתמודדים עם יום קשה בעבודה, איך
ממשיכים בשגרה למרות שלפעמים נראה לך שהיא בולעת אותך לתוכה ואת נעלמת,
מאבדת את הזהות שלך, את חלומותייך ושאיפותייך. את לימדת אותי איך להתמקח.
לימדת אותי איך להדחיק את הג'יפה פנימה. לימדת אותי מתי כדאי לשתוק לפעמים,
ולא להתערב. מתי לשמור על פרופיל נמוך. לימדת אותי, אולי באופן לא מודע,
להיות מסוגלת להבין מה אנשים חושבים או מרגישים רק מתוך הסתכלות דוממת
עליהם. בעצם, את רוב מה שאני יודעת היום על יחסי אנוש ואיטיליגנציה רגשית,
אני יודעת בזכותך.
שניכם יחד, אמא ואבא, הראיתם לי איך מחזיקים משפחה
דרך כל הקשיים. איך ויתרתם, נתתם מעצמכם, כדי שלנו, הילדים, יהיה טוב
יותר. אמא, ראיתי איך מנעת מעצמך פינוקים שדרשו כסף (למשל בגדים חדשים, או
בושם חדש) כדי שיהיה לך כסף לקנות לי את הג'ינס ההוא שממש רציתי, למרות
שהוא נורא יקר. את חזרת מהעבודה (המתישה מאוד, אני יודעת, ואת גיבורה
שהתמדת בזה כמעט 20 שנה) ישר כדי להכין לנו ארוחת צהריים. כשביקשת לישון
צהריים כי היית גמורה לא תמיד כיבדנו את זה, ואני מצטערת.
אבא, ראיתי איך שברת את הגב שלך גם בגיל מבוגר שכבר לא מאפשר לך
יותר להרים טלוויזיות במדרגות במעלה 3 קומות, כדי שתוכל לקבל 50 שקל ולתת
לי אותם לצאת לבילוי או לשלם על האימוני שחייה שלי, או על החשבון טלפון שכל
כך הרבה פעמים חנק אותך. ראיתי איך קמת מוקדם יום יום במשך 15 שנה כדי
להכין לנו סנדוויצ'ים לבצפר, ותמיד היית מורח כמות נדיבה מידי של ממרח.
הייתה
לכם ממני רק בקשה אחת, והיא שאצליח במה שאני עושה. לא תמיד הצלחתי, לא
תמיד ניסיתי מספיק. לפעמים העדפתי לברוח לשינה, או להיכנע לבטלנות, ואתם
ידעתם את זה. אני כמובן הכחשתי וטענתי בכל תוקף שאני לומדת בכל שנייה
נתונה, אבל כאמור בשורה השנייה, שיקרתי, הרבה.
בסופו של דבר הדחיפות
שלכם לא היו לשווא והצלחתי להשיג משהו. נכון, עדיין לא סיימתי ולפעמים אני
גורמת לכם לתהות האם בכלל אצליח לסיים, אבל למרות הכל אתם מאמינים בי וגאים
בי. לפעמים אני מרגישה שכל זה לא מגיע לי, כי אני לא כזאת מוצלחת כמו שאתם
חושבים. הנה, תראו, אני נכשלת.
אבל אז כשאני חושבת על זה, אני
מבינה. אני מבינה כמה שאני מוצלחת, כמה שאני טובה, כמה שאין כמוני. והסיבה
היחידה לזה, היא שאני עשויה ממכם. אתם, אמא ואבא, כל אחד מכם העניק לי את
המיטב שבתוכו עם עוד כמה כלים לדרך, סנדוויץ' ואיחול בהצלחה.
והיום
אני גאה, להיות מישהי שעשויה משני אנשים נהדרים (ואני לא אומרת את זה בתור
הבת שלכם, אלא בתור בנאדם בוגר שמבין אנשים בוגרים שעומדים מולו), שנתנו
בשבילי הכל, ולפעמים חסכו מעצמם, כדי שיהיה לי הכל, ויהיה לי טוב.
אז לסיכום אני רוצה להגיד תודה. מילה קטנה, קצרה, שלפעמים אני פשוט לא יודעת איך להגיד. לא סתם תודה, אני אסירת תודה, ותמיד אהיה.
אני גאה להיות הבת שלכם, ואני גאה לגרום לכם גאווה.
אני מבטיחה שאגרום לכם עוד הרבה נחת, רצון להשוויץ ובכלל שתדעו עוד הרבה ממני.
אוהבת אתכם מאוד, בכל ליבי,
למרות שאני אף פעם לא אומרת את זה,
נמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: