בואו נדמיין את זה לרגע.

פצצה גרעינית. הכל הרוס, מחוק. המלחמה על הכסף, על הטריטוריה ועל השליטה גבתה את המחיר הנורא מכל.

והנה אנחנו, מעטי השורדים שנשארו לא מוכנים לשתף בינהם פעולה ורק מתחרים אחד עם השני על מעט המשאבים שעוד נותרו, ואיבדו כל צלם אנוש. איפה אני בסיפור? אני מנסה לחשוב איך תרמתי את חלקי לחורבן העולם, והאם היתה לי על זה שליטה בכלל, ואפילו המינימלית?
אני לא יודעת אם אפשר להאשים אותי כאינדיבידואלית. מצד שני, זו אשמתה של כל האנושות יחד. ואני חלק מהאנושות. אז יוצא שאני בכל זאת אשמה. טוב נו, פאק איט.
ועכשיו... אין רחמים לחלשים. אין עזרה לגוססים. הרוב מעדיפים פשוט לתת להם למות, וכך יורד הנטל.
אין אמפתיה לבעלי חיים. אם אתה מוצא אחד, אתה פשוט עושה הכל כדי להצליח לאכול אותו. אפילו אם זה כלב או חתול.
הזכר האחרון לאנושיות זה האנשים שעדיין שמים את טובת ילדיהם לפני טובתם שלהם. ולפעמים נראה כאילו הם מתאמצים להמשיך ולהחזיק מעמד רק כדי שיוכלו להמשיך לשים את טובת ילדיהם לפני טובתם שלהם.
אבל לי אין ילדים. לכאורה אין לי בשביל מה להמשיך, חוץ מאשר בשביל עצמי. ומה אז? העולם כבר לא יחזור להיות מה שהיה, מה שהכרתי.
זה עולם חדש עכשיו. כאילו הכל מתחיל מהתחלה. ואני שואלת את עצמי, האם אני רוצה בכלל להמשיך לחיות בעולם כזה? כשאין שום תקווה לראות שוב את אהוביי, וכל יום הוא מלחמת הישרדות בפני עצמו. ואז אני מרגישה שאין טעם. ואז אני נזכרת באחריות שיש לי ולשאר השורדים להמשיך את קיום המין האנושי.
אבל ברגעים הכי קשים וחשוכים, כשאני חושבת על זה ומנסה להיות כנה עם עצמי, אני מבינה.
אני מבינה שהמין האנושי הוא זה שגרם למצב שבו העולם נמצא עכשיו. אז מה הטעם להמשיך לדאוג להיכחדותו כשרואים למה הוא גורם.
אני מביטה בילד של מישהו אחר ועונה לעצמי על השאלה.
התמימות הזאת.

אבל מה הטעם להיאחז בה אם במילא גם היא תיעלם עם הזמן.
אני קוטפת כמה פטריות רעילות ואוכלת אותן במהרה. אני לא רוצה להיות כאן יותר. לא רוצה להיות חלק מזה יותר.
מה שווה כל הידע שצברתי ושכל בני האדם צברו כשחסר הבסיס האמיתי.
הכרתי מיטשטשת ואני נשכבת חלשה על האדמה.
אני מביטה אל השמש. היא עדיין זורחת.
אני חושבת על איך הכל התחיל בעזרת אנרגית האור של השמש והצליח להימשך בזכות אנרגית האור של השמש.
אולי לא הכל אבוד עדיין.
הכל מחשיך.

מישהו פעם עשה אנאלוגיה בין חיים של יהודי בארץ זרה ובין חיים של יהודי בארץ ישראל.

היהודי שגר בארץ זרה, לא משנה כמה הוא יטען שטוב לו, עדיין לא באמת ירגיש חלק מהמקום ומהאוכלוסייה. הוא לא באמת שייך, הוא תמיד ירגיש או יחשוש שיסתכלו עליו טיפה שונה. כמו נעל שקטנה בכמה מידות, ולוחצת ומציקה.

ואילו הישראלי לא יטרח להביט סביבו ולהעריך את ארצו הקטנה ואת מה שעברה כדי להמשיך לשמש לו כביתו. הוא יקח כמובן מאליו את השייכות, המנהגים, השפה, ואת המרמור המשותף. כמו נעל שמתאימה בדיוק במידה.

רק כשאנחנו נועלים נעליים לא מתאימות שלוחצות לנו, אנחנו מתגעגעים לנעליים הישנות, הנוחות, הבלתי מורגשות, ששכחנו מקיומן על רגלנו.

אז תמיד תזכרו איפה אתם חיים ותתרמו את חלקכם, כדי שלאף אחד יותר לא ילחצו הנעליים ושהוא לא יקבל פלטפוס.

אה, ותשתדלו גם להחליף גרביים מידי פעם, כי למרות שאתם לא מריחים את של עצמכם אל תתפלאו אחר כך למה הארץ שלנו מסריחה.

ושיהיה לכולנו פרישייק לסיים איתו את השבת (התאהבתי במשקה הזה)