כשאני בבית
הזמן המושלם לכתיבת פוסטים
אחרי ארוחה טובה של
אמא (כל כך התגעגעתי לאוכל שלה! 2 שבתות שלא הייתי בבית עשו את שלהן...),
כשכל המשפחה סוף סוף בבית, אפשר לראות את כולם, לדבר, לצחוק ולהתעדכן.
אורין
סיפרה על ידיד טוב מהכיתה שלה, תימני עם ממוצע 100, שהתחיל איתה. כשהיא
הגיעה לקטע שהיא היתה צריכה לספר איך בדיוק הוא התחיל איתה ואיזו תשובה היא
נתנה לו, היא השתתקה במבוכה.
אחר כך, כשהיינו לבד, היא סיפרה לי את
הסיפור המלא. אותו ידיד, שהיה הידיד הכי טוב שלה מאז כיתה ז' (עכשיו היא
ביב') התחיל לשדר לה פה ושם רמזים ממש עבים לגבי אהבתו אליה. היא שיתפה
אותי ברמזים ולי לא נותר אלא להודיע לה ש love is in the air.
זה ממש
הזכיר לי את כיתה יא' והרמזים שאבי היה שולח לי לפני שהתוודה על אהבתו
אליי. ראיתי את החיוך על הפנים של אורין וידעתי שגם אם היא לא מודה בזה,
בתוך תוכה היא רוצה להיענות לו, כי היא יודעת שזה עתיד להצליח ובגדול (ולו
רק בגלל הבסיס החזק שכבר יש להם).
בשבוע האחרון כשישבתי בהרצאות יצא לי לשים לב למשהו שאולי רק נדמה לי:
יש
לנו בפקולטה (ובאינדוקציה אני מניחה שבכל פקולטה) את "חבורת הנשואים".
החבורה הזו בדרך כלל עשויה מ100% גברים, לכולם ללא יוצא מן הכלל יש טבעת
זהב פשוטה על הקמיצה השמאלית, סבר פנים רציני ויכולת-העתקה-מהלוח גבוהה
ביותר. לעולם אין לראות אותם לומדים בצוללת (אלא אם כן הם אנדריי) / בחווה /
בספרייה / סתם רובצים בספות. רובם מקריחים קלות, ותמיד-אבל-תמיד מגולחים
למשעי.
הם לא מריצים בדיחות בשיעור, הם לא יוצאים מהכיתה כדי לענות לפלאפון. ואם לסכם את זה בגדול, הם פשוט שם כדי ללמוד.
לפעמים
אני מסתכלת על אחד מהם למשך כמה שניות וכשהוא מביט בלוח זה נראה כאילו הוא
רואה מטרה מול העיניים שלו, ולא לוח. ואיך אתם נראים כשאתם מביטים במטרה
שלכם? חדורי מוטיבציה, רציניים, לא עוצרים להסתכל לצדדים (להסתכל
לצדדים=להנות מהדרך).
ואני, בכנות, תוהה מה עדיף.
ביום רביעי האחרון החלטתי ללכת לאחת המסיבות שהיתה בטכניון. הסיבה הגדולה ביותר להחלטה זו היתה אסיה (שבסוף הבריזה 
)
ושאר סיבות היו שהמון זמן (יותר מחצי שנה) לא הייתי בשום מסיבה ולא רקדתי
וכבר ממש התחשק לי. להתמסטל שוב מאלכוהול, לרקוד בעיניים עצומות, חצי חסרת
שליטה על התנועות שהגוף שלי עושה. כאילו הוא רוקד מעצמו, ואני שם, צופה
מבפנים, לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר.
אז כשנודע לי שאסיה לא תגיע
הגעתי חסרת ציפיות, אבל לבושה בצורה לא הכי שגרתית, מה שאני חושדת שגרם
לכמה בנים (חלקם מהפקולטה) שאני מכירה בפנים אבל לא אישית, לגשת ולהגיד לי
שלום.
במהלך המסיבה עצמה גם ניגש אליי בחור עם צ'ייסר ופשוט נתן לי
אותו בלי להגיד כלום. ייאמר לזכותי שזה האלכוהול היחידי ששתיתי באותה
מסיבה.
המסיבה עצמה היתה די רדומה כשהגעתי אליה וזה השתפר רק בקצת
בהמשך, ורק בזכות כמה שירים של ליידי גאגא. ממש לא כמו כל המסיבות שזכרתי
משנה שעברה. ואולי זו רק אני שהזדקנתי?
בכל מקרה, כרגיל מה שהפך את הערב לנחמד יותר אלו החברים שהיו שם. ראיתי כמה אנשים שאני מחבבת ולא יצא לי לראות זמן מה וזה היה נחמד.
ראיתי
גם את רוני, שלכבוד המאורע החליט לחבוש כובע מוזר ולבוא איתו למסיבה.
כשהוא ירד במדרגות הכניסה הזדמנתי להיות די קרוב אליו, ובהיותי על עקבים
מעדתי קלות במדרגות ובאופן אינסטינקטיבי חיפשתי במה לתפוס. בדרך נתתי בטעות
כאפה לכובע של רוני.
הוא מצידו הסתובב ונתן בי מבט של "מה נסגר
איתך. תפסיקי להיות ילדה קטנה, ואני לא מדבר איתך, אבל את זאת שמתנהגת כמו
ילדה קטנה". כוסומו.
בהמשך הערב כשניסיתי לחצות את הרחבה (באמת רעיון
מטופש. לא יודעת מה חשבתי לעצמי) תפס אותי (פיזית) מישהו שאני לא מכירה.
גבוה ואשכנזי ועם משקפיים שהייתי מהמרת שהוא עתודאי. אין לי מושג מה קוראים
לו ואיך הוא לומד, אני לא מכירה אותו בכלל. הוא שאל אותי מי אני ומה אני
לומדת אז אמרתי שאני לא סטודנטית מהטכניון אז שלא יתאמץ. הוא המשיך להתאמץ
ודחף לי את הפלאפון שלו ליד כדי שארשום לו את המספר שלי. בהיותו תמים
ועתודאי בפוטנציה הוא לא ידע שפשוט אקח את הפלאפון שלו, אפנה לפח הזבל
הקרוב לאזור ריקודיו ואזרוק לשם את המכשיר.
אחרי שהוא חיטט בזבל כדי
למצוא את הפלאפון (מה שלא היה מאוד קשה כי הפח היה מפוצץ כוסות בירה
מפלסטיק, אז אל תדאגו לו), הוא המשיך ללכת אחריי ולשאול מה הקטע ולמה אני
כזאת קשה. נגעתי בירך שלי ואמרתי לו שאני עדיין לא קשה אבל אני עובדת על
זה, אבל תודה על המחמאה. מיהרתי להיבלע חזרה בתוך הרחבה לפני שהוא יתפוס
אותי עוד פעם, עתודאי עקשן שכמוהו.
ולסיום תמונה מהמסיבה, די בהתחלה:
אתמול
(יום שישי) לירון היה הכי מותק בעולם ובא לרחובות. הוא עזר לי לשמור על
טיפני ושני אחיה הזאטוטים זבי החוטם, ועשה זאת בגבורה שבזכותה עליו לזכות
בסיכת הפראייר המצטיין. סתם. הוא הפך חוויה נהדרת לחוויה עוד יותר נהדרת,
והיה לי כיף לראות אותו איתם. ולא, לא דמיינתי איזה אבא הוא יהיה לילדים
שלי.
אחר כך לקחתי אותו למסעדת הקודש תרזה, ובמקום להתלהב מהאוכל הוא התלהב מהסבון שיש להם בשירותים. אנין טעם שכמותו....
אחר
כך הלכנו לסרט. בעצם לפני הסרט הלכנו למקום אחר אבל נדלג על זה ונגיד שישר
הלכנו לסרט. ראינו את "שלושת הימים שאחרי" או משהו כזה (או שזה היה "שלושה
ימים אחרונים"?). דרמת מתח פסיכולוגית אנליטית רומנטית, המגשרת על פערי
התרבות הענקיים שקיימים בין אלו שאוכלים פופקורן בקולנוע לבין אלו שלא.
משם
המשכנו לפגוש את אנדריי, ובגלל שהודענו מראש שנגיע ולא הפתענו אותו אז
המעיים שלו לא נסחטו כמו סמרטוט שיצא מדלי או כמו תפוז שנכנס למסחטה או כמו
סטודנט שיצא ממבחן בחדוא 1.
הלכנו לבורגוס ופגשנו את עידו, ידיד
ותיק שאני מכירה כבר שנים אבל איכשהו יוצא לי להיתקל בו בממוצע פעם
בשנתיים, ותמיד זה במקרה. והאבסורד הוא שהוא גר בשכונה שלי מעבר לכביש. ממש
מולי. עידו ישב איתנו קצת והתמלאתי נוסטלגיה וזה היה נחמד.
אני ואנדריי העלנו קצת גירה וזכרונות מהתיכון ונקרענו מצחוק ומאשמה ואז עוד פעם מצחוק.
בסביבות 12 כבר הייתי בבית ולירון המשיך למסע אל הלא נודע בקיבוץ כפר מושב גילת.
ובערב אמא תעשה עוגת תותים עם שוקולד. אוי אוי. הערגה.
לא הצלחתי לפתור אף תשבץ צוללות הפעם 
(אבל את שניהם פתרתי חצי)
בברכת עוגות תותים לכולם
עם קצפת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: