כי נשארתי לסגור שבת בטכניון, והפעם באמת, בשביל ללמוד.

בחני האמצע הגיעו ואין יותר מנוס מאשר לשבת על התחת ולראות מה באמת למדתי במהלך הסמסטר עד עכשיו. עד כה, נראה שהמצב לא מזהיר במיוחד. אני בסדר בהכל, אבל בסדר זה לא מספיק :(

שמתי ביוטיוב פלייליסט של סונטה ארקטיקה. ככל שאני שומעת אותם יותר אני מבינה כמה הם איכותיים, איזה כיף לשמוע את השירים שלהם.

הסולן שלהם קצת מזכיר את הסולן של סקורפיונס וזה טוב

עכשיו אני שומעת את השיר הכמעט הכי עצוב בעולם. אפשר לקרוא לו עצוב על בכלל. השיר הזה:

המרק אפונה יצא לי טעים, אבל זה לא חוכמה כי רוב התבלון שלו היה מסכית שקונים בסופר. סכית? שקית. אני כבר לא רואה מה אני מקלידה.

הוספתי קצת תבלינים משלי לפי הטעם.

זה הזמן לספר שבסופש שעבר נדב לקח אותי לבזוז את חוות התבלינים אי שם ברדיוס של 30 ק"מ סביב חיפה לכיוון מזרח צפון מזרח. (אני פשוט לא זוכרת את השם של המקום).

זה מקום ממש ממש ממש שווה לכל הבשלנים ואוהבי התבלינים למיניהם, פשוט גן עדן של תבלינים! כמו ילדה קטנה רציתי הכל מהכל, ונדב לקח רק בצל מטוגן (דווקא את מה שהכי קל להכין לבד) ואגוזים.

כשהיינו אצלו אבא שלו שאל אותי (שוב, בפעם השלישית בערך) באיזו שנה אני ולמה אני לא עובדת בחברה גדולה כלשהי. שוב, מחדש, הסברתי לו את היותי עתודאית חלושה וחסרת תועלת, ואז הוא פשוט הכריח אותי לקחת מלא תפוזים לטכניון, שיהיה לי.

סבתא של נדב פינקה אותי בסוג קותלות (ככה קוראים לזה?) מן נעלי בית סרוגות מצמר. זה כל כך כיפי שחבל שלא נולדתי עם זה.

נדב פינק אותי עם המפזר חום שלו, איזה כיף.

אני ממש מתגעגעת הביתה שקשה לתאר. אני לא בטוחה למה פתאום, כי כבר הייתי מחוץ לבית תקופות יותר ממושכות והסתדרתי עם זה בסדר. אולי בגלל שהפעם אייל זרק לי משפט "פונץ' ממש התייפייף" ונצבט לי הלב שאני לא שם כדי לראות את זה. הוא שלח לי תמונה וזה נכון. הפצפון הקטן גדל עוד קצת, וכבר מתחיל לקבל יותר צורה של כלב מאשר של גור.

הייתי אצל לירון ביומיים האחרונים וישבנו בסלון והוא ראה איזה משחק כדורסל של מכבי. הפרשנים התחילו לדבר בהתלהבות ואני עצמתי עיניים והרגשתי בבית. יכולתי לראות את אבא שלי רובץ על הספה השנייה, רגל על רגל, עם השלט ביד, מהפונט למשחק. את אמא יושבת (יֶשֶבַה?) בספה לידי וקוראת עיתון עם משקפי קריאה, מעירה לאבא מידי פעם שינמיך את הטלוויזיה. צ'יטה ופונץ' משחקים אחד עם השני על הרצפה מתחתינו. לאקי יושן בסלסלה שלו מתחת לטלוויזיה, אדיש ולא מודע לכל מה שקורה מעליו. רק כשאבא שלי קם לקחת גלידה/דבר מתיקה כלשהו לאקי מתעורר ולא עוזב את אבא.

או את אמא, בהתאמה.

אסי יוצא מהחדר לרגע כדי לקחת כוס מים או להציץ במשחק. הוא מסתכל אליי ואומר לי "אה נמי", בלי סימן שאלה בסוף. אני עונה לו "אה," והוא מהנהן וחוזר לחדר.

ביום שלישי האחרון החלטתי (או הבנתי?) שאם אתה ממש כנראה רוצה לעשות משהו, זה לא יכול להיות טעות. אז העפתי למרצה במרוכבות כאפה ואמרתי לו שיזדיין עם הניקוד השלילי שלו. סתם.

נסעתי למכללה של לירון בלי לדעת כלום חוץ מאת שם הקורס שהוא לומד באותה שעה ואת כתובת המכללה. אז את המכללה מצאתי, אבל את השיעור לא.

המכללה היתה הרבה יותר מסובכת ממה שחשבתי שהיא תהיה (או ממה שראיתי ביוטיוב בכל אופן) ולא ידעתי אפילו מאיפה להתחיל לחפש אותו, או איפה לחכות לו, או אם הוא בכלל לא הבריז ונסע מוקדם הביתה בטעות, ואני סתם באתי לשם כמו מפגרת.

אז הלכתי לאיזה מרכז מידע וחפרתי לבחורה שעובדת שם (היה כבר איזה 6 בערב) שתמצא לי איכשהו את הכיתה שהוא לומד בה. היא לא הצליחה אבל היא ממש ממש ניסתה לעזור לי ובסוף היא פשוט התקשרה אליו לנייד.

לירון כנראה לא הבין מאיפה היא נפלה עליו ולמה לעזאזל היא שואלת אם יש לו חברה שקוראים לה נעמה, אולי קרה לה משהו?

הוא בא מהר למרכז המידע וכשראה אותי המבט שלו היה פרייסלס. הוא חייך, ממבוכה או מאושר, המום שאני שם בכלל.

אחרי שהוא חיבק אותי חזק הוא פקד עליי להצטרף לשיעור האחרון בתורת המחירים. ידעתי שאני אשב שם כמו מפגרת וסתם אשתעמם, אבל היי, לפחות מבפנים יכולתי להשקיף על לירון ולא לקפוא מקור.

אז המרצה הסביר במבטא ארגנטינאי צח מה קורה למי שנכנס למכולת עם 100 יחידות תועלת ושואף שהיחס בין זמן הפנאי שלו לכסף שעומד ברשותו יהיה מקסימלי וכמה שיותר רחוק מראשית הצירים. השיעור היה אינסופי והתאפקתי לא לירות את הגומיה של השיער על המרצה.

מפעם לפעם הבנות הסתכלו עליי במבטים בוחנים והבנים (יחס של בן אחד לשש בנות, פאק איט) הסתכלו על לירון במבטים בוחנים.

אתמול הלכתי עם לירון והחניך שלו (בן 17 עם עבר פלילי כלשהו שלירון מסרב להגיד לי מהו) ועם חבר של לירון (גיא) והחניך שלו (גם בן 17 עם עבר כשלהו) לשחק טניס, במסגרת שעות ההתנדבות שלהם.

לשני החניכים אין רקע בטניס וספק אם הם אי פעם החזיקו מחבט, אבל הם שיחקו בסדר והחניך של גיא היה יכול להיות כישרון אם הוא היה משקיע בזה כמו שצריך. אין לי מושג מה הסיפור של שניהם, אבל הם לא נראים ילדים רעים.

כשעמדתי מהצד והסתכלתי על ארבעתם משחקים היה בזה משהו יפה. ראיתי איך שני הנערים האלה מסתכלים על לירון וגיא, שמתנהגים בחופשיות, צוחקים, יורדים אחד על השני, יורדים על עצמם, יורדים עלי בעיקר, אבל בעיקר מחייכים - וראיתי קצת הערצה אצל שני הנערים האלה. הם די שתקנים, אבל יש בהם אש כלשהי. זה הזכיר לי את הסרטים האמריקאיים האלה של הנערים מהרחוב שמסתבכים עד מעל הראש ואז מוצאים איזה מורה מושיע או מודל לחיקוי שבלי להתאמץ משכנע אותם שהחיים יכולים להיות נהדרים ומספקים גם בלי כל האנדרנלין שבפשיעה, תהיה מה שתהיה הסיבה שבגללה הם פשעו.

ובתקווה שילמדו לאט לאט לפתח תחביבים אמיתיים, תחומי עניין כלשהם (כי בינתיים עושה רושם שאין להם ממש), ואז יהיו להם עיסוקים אמיתיים שיבעירו בהם אש טובה. כמה נפלא ללירון שהוא חלק מתהליך כזה.

(יש מצב שכל מה שכתבתי משדר תמימות גמורה, אבל אני מאמינה שכל נער שבוחר בפשיעה לא עושה זאת מתוך רצון חופשי וברירה. לכן כשניתנת להם הזדמנות לטעום מהחיים האחרים, הנקיים, כשיש להם מישהו שיוביל אותם בבטחה בדרך שהם לא מכירים, הם באמת יכולים להשתנות.)

עכשיו חדל חפירות

וחזרה לפתור עוד כמה תרגילים לפני השינה

ושתהיה שבת שבתית