ולא בקרטינג לשם שינוי

אז נדב לקח אותי לטיול לאורך הירדן עם הכלבה. היה קר וכיף ולא ירד עלינו גשם.

כשהתחיל להחשיך התחלנו לנסוע חזרה לקרית שמונה, כשבאמצע הדרך הוא שאל אותי אם אני רוצה לנהוג.

עניתי "כן..." מהוסס בלי להיות ממש בטוחה למה הוא מתכוון

אז הוא אמר טוב. בואי נמצא מקום מבודד

ונסענו למגרש חנייה גדול ריק מאחורי איזה בניין

במגרש חנו 2 אוטובוסים והיו 2 או 3 צפרדעי זבל מפוזרים מסביב

הוא עצר את האוטו באמצע המגרש והתחיל להסביר לי תיאורטית מה עושים. הרכב ידני...

התחלפנו במקומות והתיישבתי מאחורי ההגה. נדב חגר, בדק שיד שמאל שלו יושבת טוב-טוב על בלם היד, וראיתי איך לאט לאט הבעת הפנים שלו הופכת פחות ופחות בטוחה בעצמה.

התחלתי לנסוע... זה היה קצת מוזר ומאוד נחמד, עד שנכבה לי המנוע כי הרמתי מהר מידי את הרגל מהקלאץ'. אופס.

כשקלטתי טיפה יותר את העניין, התחלתי לנסוע יותר בביטחון ולעשות סיבובים ושמיניות במגרש וכמה פרסות. נדב היה בטוח שאני הולכת להיכנס באחד האוטובוסים לפחות 3 פעמים, וכשלחצתי על דוושת הגז עד הסוף ברח לו קצת פיפי במכנסיים.

כשנכנסתי בעץ וכל מכסה המנוע קיבל צורה שהוא לא אמור להיות בה, נדב התחיל לבכות.

סתם סתם

נדב היה ממש ממש ממש לחוץ, ובאיזשהו שלב ביקש ממני לעצור ולהרגיש את הדופק שלו בצוואר. ובחיי, כמה שהוא פחד...

המשכתי לנסוע עוד קצת ונדב ממש ביקש שלא אסע מהר, ואמר שכל פעם שהוא שומע את המנוע מאיץ הלב שלו יורד לתחתונים. ושהוא ממש לא מבין למה הוא נתן לי לעשות את זה ושאולי בעצם זה לא היה רעיון כל כך טוב. כשלחצתי שוב טיפה חזק מידי על דוושת הגז הוא הרים את הבלם יד.

אחר כך הוא נתן לי לנסוע באיזה רחוב צדדי עד צומת, שבה התחלפנו, וכשהידיים של נדב נגעו בחזרה ברכב הוא פתאום נשם לרווחה.

כשחזרנו לבית שלו הוא לא היה מסוגל לאכול בגלל שהיה עדיין לחוץ לול

(אל תדאגו לו, אחר כך הוא (וגם אני) טרף סטייקים כמו שצריך)

וסוף טוב הכל טוב