"לא רק שדבר אינו טוב או רע מלבד במחשבה שעושה אותו כזה, אלא שדבר אינו קיים כלל, מלבד במחשבה שמקיימת אותו" - סמואל באטלר.

מבחינת באטלר הדבר הגדול הוא מודעות. הוא אמר שמאחר שהתפתחנו מחומר אורגני צמחי, המודעות שלנו צצה מן הסתם ברגע כלשהו מתוך שום דבר. אם התפתחנו יש מאין בצורה כזאת, מדוע לא יוכלו לעשות זאת גם מכונות?

האם מחשבה יכולה להתקיים ללא השפה שבה אנחנו חושבים את המחשבה?

"החומרים הידועים לאדם נעלמים בהדרגה מהחושים. למשל, יש לנו חתיכת מתכת, פיסת עץ, טיפת מים, אטמוספירה, גז, חום, חשמל, אתר. אנו קוראים לכל הדברים האלה חומר, ומאגדים את כל מה שהוא חומר בהגדרה כללית אחת. אלא שלמרות זאת, לא יתכנו שני רעיונות כה שונים מהותית זה מזה מאשר הרעיון שלנו בנוגע למתכת והרעיון שלנו בנוגע לאתר. אנו חשים נטייה כמעט בלתי נשלטת לסווג את האחרון עם רוח, או עם אין. השיקול היחיד שמונע מאיתנו לעשות זאת הוא מחשבתנו על המבנה האטומי של האתר, וכאן אנו נזקקים לתפוס את האטום כמשהו בעל מוצקות ומשקל זעירים באופן אינסופי. שימו בצד את רעיון מבנהו האטומי, וכבר לא נוכל להתייחס לאתר כישות, או לפחות לא כחומר. בהיעדר מילה טובה יותר אולי נכנה אותו רוח. נצעד עכשיו צעד מעבר לאתר, ונדמיין חומר דליל בהרבה מן האתר, כפי שהאתר דליל יותר ממתכת, ואנו מגיעים בבת אחת אל חומר אחיד - חומר שאינו בנוי מחלקיקים. כי גם אם נודה בזעירות האינסופית של האטומים עצמם, הזעירות האינסופית של המרחבים בינהם היא אבסורד." - אדגר אלן פו, התגלות בהיפנוזה.

 "שלם הוא מה שיש לו ראשית, אמצע ואחרית. ראית היא מה שאינו נובע בהכרח ממה שקדם לו, אבל משהו אחר מתהווה או נוצר בעקבותיו. אחרית היא היפוכה של ראשית, כלומר מה שנוצר לאחר משהו אחר, בין מתוך כורח בין במרבית המקרים, ואחריו אין עוד דבר. אמצע הוא מה שיש לו קשר הן עם מה שלפניו הן עם מה שאחריו." - אריסטו, פואטיקה.

לסמואל באטלר היה רעיון שתודעה מתפתחת באבולוציה, ושאין סיבה שמכונות - או חתיכות פלסטיק או מה שלא יהיה - לא ירכשו תודעה, בתנאי שהם יירשו אותה מאיתנו. הוא אמר שהתפתחנו מצמחים ולצמחים אין תודעה, ומכאן שהיא יכולה להתפתח משום דבר, ממש כפי שהחיים עשו, פעם.

ואיך זה קרה לחיות שהפכו מודעות, מי עשה אותנו בעלי תודעה? חייב היה להיות רגע נצנוץ ראשון של תודעה. מה גרם לקפיצה פתאומית כזאת?

הוא טען שתודעה זו מוטציה אקראית שיכולה לקרות לכל דבר. ואחרי הכל, מכונות עשויות מאותו חומר שממנו כולנו עשויים... ואנחנו מזינים מכונות כל הזמן. אנחנו מזינים אותן בדלק, ובשפה...

לאקאן העלה טענה פסיכואנליטית שמודעות קשורה לשפה - שהקפיצה שלנו מתינוקות מגרגרים ובלתי מודעים אל תוך ה"סדר הסימבולי" (כלומר, להיותנו יצורים בעלי עולם מודע) מתרחשת בדיוק ברגע שבו אנו רוכשים שפה. זהו אותו רגע שבו אנחנו מבינים שאנו ישויות נפרדות בעולם. אנו איננו האימהות שלנו. אנו הופכים למשהו שנקרא עצמי, והוא יכול להתקיים רק כי קיימים אחרים.

לכולנו יש האפשרות לגשת למחשבותיו של אחר. אולי במימד אחר שאליו יש לנו גישה רק בחלק מהזמן? או שאולי זה עובד בדרך אחרת לגמרי? הרגע שבו אתה קולט את מבטו של מישהו, או חושב שמישהו מביט בך, או כשאתה חושב על מישהו ואז הוא מתקשר, או כשמתחילים ללכת לאיבוד בתוך בניין שמכירים היטב בגלל שרוב האנשים בו הולכים לאיבוד - אלה אינם מקרים. הם קשורים איכשהו למבנה של העולם הפיזי, לעובדה שכל המוחות שלנו מחוברים כמו כל דבר אחר.

דמיינו מחשב עם זיכרון קשיח עצום. על המחשב רצה תכנית - אולי קצת דומה למשחק עם דמויות ומקומות. הדמויות הקטנות בתכנית כתובות בקוד בינארי. נניח שהן חלק ממשחק סימולציה.

עכשיו תארו לכם שמוטציה כלשהי מתרחשת בסימולציית המחשב שלנו. הדמויות הקטנות רוכשות תודעה. במקרה כזה, ממה יהיו המחשבות שלהן עשויות? הן יהיו עשויות מאותו קוד שממנו עשוי העולם שלהם - אפסים ואחדים. ומחשבה שנוצרת בעולם הזה ברגע שהתרחשה - נשמרת בדיסק. זוהי אינפורמציה שמבוטאת באפסים ואחדים, בדיוק כמו כל דבר אחר בעולם הזה. כלומר הדיסק מתרחב בקצב המחשבות של היצורים האלה. הדיסק עצמו לא יכול להתרחב או להשתנות, הוא לא יכול לצבור מסה או שום דבר כזה, אבל המידע עליו משתנה. הדיסק נכתב כל הזמן. אם תחשבו על הדיסק כעל מרחב ריק שאפשר לכתוב עליו, הייתם חושבים שהוא מתרחב. אבל אם אתם מבינים שזה רק מידע שעובר קידוד כך שתינתן לו משמעות - אבל לא יותר או פחות מידע בסך הכל - אז לא הייתם חושבים שהוא מתרחב. הייתם טוענים שאין מרחב ריק בתסריט הזה.

המחשב הוא מטאפורה. בסימולצית המחשב הזאת, אם מחשבה וחומר בנויים מאותו דבר, ממה נבנה החומר?

אם מחשבה היא חומר אז כל דבר נעשה ממשי, אבל הם הופכים את המשוואה - אם חומר הוא, בעצם, מחשבה - אז שום דבר לא ממשי.

אף שהמחשבה אינה יוצרת עוד חומר, המחשבה והחומר אינם יכולים לבוא משום מקום.

המחשבה מקודדת חומר. זה אומר שכשאתם חושבים, אתם עשויים לשנות דברים.

אבל זה לא אומר שאם אתם חושבים עץ, אתם יכולים ליצור עץ.

אנחנו יודעים שמחשבה היא חומר. המחשבה מקודדת. המחשבה אף פעם לא נמחקת. המחשבות של כולם קיימות בממד אחר, שאנחנו יכולים לחוות אותו בצורה לא מודעת.

אנחנו יודעים שמחשבה היא חומר כי היא מתרחשת בתוך מערכת סגורה, שבה כל דבר הוא חומר. בדיוק כמו בתכנית המחשב שדיברנו עליה קודם. אין בתוכנית שום דבר שאינו כתוב בקוד, כי במחשב לא יכול להיות שום דבר שאינו כתוב בקוד.

אבל אנחנו יודעים גם שמחשבה אינה יוצרת עוד חומר... למשל, הישויות שבמחשב לא יכולות ליצור בכוח רצונן עוד RAM, למשל. אבל אפשר לשנות את החומר שכבר קיים שם.

כיפוף כפיות?

אז בעולם שלנו, מה שכתוב ב"קוד מכונה" אלו חוקי הפיזיקה. ויש אנשים שחושבים בקוד המכונה הזה. הקוד של העולם הרגיל הוא בעצם השפה, וקוד המכונה הוא מחשבות של מדענים, פילוסופים. איינשטיין למשל.

כשאיינשטיין הגה את תיאוריות היחסות, האם הוא רק תיאר את העולם כפי שכבר היה, או שהוא גרם לו לעבוד ככה?

לא נראה לכם מוזר שאיינשטיין מצא בדיוק את מה שחיפש, אף שזה לא נראה הגיוני? זו היתה תיאוריה מבריקה, כמובן, אבל כל כך הזויה יחסית לפיסיקה הניוטונית. ואז אדינגטון יצא לבדוק את הליקוי, והתחזיות של איינשטיין התאמתו. וממשיכים לאמת אותן גם היום. אי אפשר לבנות מערכת ג'י פי אס בלי להתחשב בתורת היחסות. אפילו הקבוע הקוסמולוגי, שאינשטיין דחה ואמר עליו שזו טעותו הגדולה ביותר - אפילו הוא מסרב להיעלם לגמרי. ואז מופיעה מכאניקת הקוואנטים, שחוקרת דברים שעקרונית אנחנו לא אמורים לראות. זה מחקר על דברים שאיש מעולם לא הסתכל עליהם או חשב עליהם הרבה. ומה קרה כשאנשים אכן הסתכלו? הם גילו את האי ודאות.

לחומר קוואנטי אין חוקים. אף אחד לא החליט אם אור הוא גלים או חלקיקים, ואז אנשים הופתעו לגלות שהוא שניהם בבת אחת. כלומר לא מפתיע לגלות שהאלקטרון נמצא בכל מקום בבת אחת, עד שאתם מחליטים היכן הוא - ואי לכך מהו. זה מתאים לתיאוריה. לפני שחומר יכול לקבל משמעות כלשהי צריך לקודד אותו. ומחשבה היא המקודדת חומר. המחשבה מחליטה היכן נמצא האלקטרון.

חומר לא היה קיים בשום משמעות כלשהי, או ציית לחוקים כלשהם, כל עוד לא היתה מודעות שיכלה לתפוס זאת. אבל, מאחר שגם מודעות עשויה מאותו חומר, שני התחומים שאנוח תמיד חושבים עליהם כעל שני דברים שונים - התודעה האנושית ועולם הדברים - התחילו לעבוד יחד כדי ליצור, לשכלל ולעצב זה את זה. יצורים בעלי תודעה התחילו להסתכל בדברים ולהחליט מה הם וכיצד הם פועלים. וכך, הדג הראשון לא נתקל במקרה באצה שהוא זקוק לה למחייתו: הוא יצר אותה. אף אחד לא גילה במקרה את האש - מישהו היה צריך לחשוב אש, ואם המחשבה היתה ב"קוד מכונה", האש נבראה. ובמשך זמן מה, דברים עבדו בדיוק כפי שכולם ציפו שהם יעבדו, ולא היו חוקים סותרים, והכל היה פשוט. השמש באמת סבבה את הארץ, ומעשי כישוף באמת היו קיימים. אבל אז הגיעו אנשים אחרים - גם הם בעלי יכולת לחשוב בשפת מכונה - והחליטו שהעולם פועל אחרת. השמש הפכה למרכז של משהו שנקרא "מערכת השמש", והכוכבים חדלו להיות פנסי הלילה של הקדושים. הכישוף הלך ונעלם.

מכאן אפשר להסיק שאין אלוהים, שאנחנו אלוהים. שלא בהכרח יש בורא או תכלית. אנחנו מוצאים תכלית, ורק חולמים על בוראים: זה כל מה שביכולתנו לעשות. הרי ידענו את זה כל הזמן, לא? כמה מוזר לדעת שצדקנו. כמה מוזר שמישהו מוכיח לנו זאת: כן, אין שם למעלה אבא'לה שיהיה מרוצה כי פתרנו נכון את החידה. אין ישות עליונה שתמצא כפיים ותעניק לנו מקום מיוחד בגן עדן. אלוהים אולי נמצא במימד הרביעי, אבל המימד הזה הוא רק המחשבה שלנו, ובעצם אין כלום שם בחוץ. מחשבותנו מסובבות קווארקים והופכות אותם מלמעלה למטה, ומורחות אלקטרונים כך שיהיו מה שאנחנו רוצים שהם יהיו.

לקוח מתוך "סופו של מיסטר Y", סקרלט תומס.