אכלו ושתו כי מחר נמות |
| 7/2010
מוסקוביץ' 20
בסופש האחרון שהייתי ברחובות חזרתי לשם, אחרי בדיוק 10 שנים שלא הייתי.
התקרבתי לאט לכניסה. שביל הכניסה פעם היה רצוף אבנים אקראיות ולא שוות בגודלן, שצעד לא זהיר היה גורם להיתקלות ולנפילה. עכשיו הוא עשוי אבנים מסותתות, שוות בגודלן, לבנות ובגובה אחיד.
הדשא שהקיף את השביל משני צדדיו נעלם ועכשיו יש רק חול. וקצת עשבים
אני עולה שלוש או ארבע מדרגות אבן. מגיעה לרחבת הכניסה.
גם האבנים שמהם היא היתה עשויה פעם הוחלפו ועכשיו זו רצפה מאבנים קטנות, דוקרת מעט אם דורכים עליה יחפים.
אני מתקרבת לכיוון החומה שליד הכניסה ללובי. אותה חומה לבנה, מלאה בחורים גדולים שאני ואסי היינו מניחים בהם חלזונות ועושים בהם ניסויים. אם לא מצאנו חלזונות אז היינו שמים מרבי רגליים. וככה כל שבוע, עד שהחומה היתה מלאה בחלזונות דבוקים אליה מכל הכיוונים. אם מישהו היה נשען על החומה היה נשמע קול פיצוח וצעקת גועל.
אני נוגעת בחומה והאצבע שלי מתכסה באבק.
אני פונה שמאלה ונכנסת לבניין. הכניסה קטנה או שרק נדמה לי?
מצד ימין יש מראה. אני לא זוכרת אם היא תמיד היתה שם. אני חושבת שלא.
אני מתחילה לעלות במדרגות. אני סופרת אותן. עדיין 54 מדרגות. למה שהמספר ישתנה, בעצם?
באמצע העלייה אני שמה לב שהחלל שאותו מקיפות את המדרגות וממנו היה אפשר להשקיף אל קומת הקרקע נעלם. עכשיו יש קיר. אני נוגעת בקיר ומקיפה אותו. מעלית! הדיירים החדשים התקינו שם מעלית. אני מנסה ללחוץ על הכפתור כדי להזמין אותה אבל לא מצליחה. בכפתור יש חור של מפתח, שכנראה רק איתו אפשר להפעיל את המעלים. דיירים סנובים
אני עולה ברגל עד הקומה השלישית והאחרונה. כשאני עוברת את הקומה השנייה אני חוזה בהבזק פלאשבק שבו אני ואבא עושים תחרות מי מנצח בתחרות מי מסיים לעלות ראשון במדרגות. שנינו לבושים פיג'מה, חזרנו מהמכולת או משהו. הוא עוקף אותי ואני מסרבת להפסיד אז אני תופסת לו במכנסיים מאחורה ומושכת בתקווה שזה יעצור אותו איכשהו. אני רואה שהוא לא לובש תחתונים וכשאנחנו חוזרים הביתה אני מלשינה לאמא שאבא יצא בלי תחתונים מהבית והיא כועסת עליו.
אני מסיימת לעלות והולכת במסדרון הקצר עד הדירה האחרונה. המסדרון לא היה יותר ארוך פעם? עוד פלאשבק.
אני מגיעה לדלת. יש שטיח לניגוב רגליים בכניסה. אני מנסה להיזכר אם כשגרנו שם היה שטיח. אני נוגעת בידית.
פתאום אני מסתכלת על הפעמון שליד הדלת והלב שלי מפסיק לפעום.
"משיח"
עדיין כתוב שם, קצת דהוי, בכתב ידה של אמא. אני נוגעת בפעמון ובא לי לבכות.
אני מנסה להקשיב מעבר לדלת אבל לא שומעת כלום. אני יורדת בחזרה. אני נזכרת איך כשהיינו רוצים לנסוע באופניים היינו סוחבים את האופניים בידיים את כל ה-54 מדרגות וכמה מעייף זה היה. אבל לא היה לנו מחסן אז לא היתה ברירה. ואחרי זה גם היינו מעלים את האופניים בידיים בחזרה את כל המדרגות. לפעמים אבא היה חס עלינו ויורד לקחת את האופניים בעצמו. הוא היה לוקח אופניים בכל אחת מהידיים (אחד שלי, אחד של אסי) ועולה את המדרגות כאילו כלום, ואנחנו חשבנו לעצמנו כמה הוא חזק וגיבור.
אני מסיימת לרדת ויוצאת מהבניין. אני יוצאת לכיוון החצר האחורית. אני מרימה את המבט ומסתכלת אל החלון שהיה מעל השולחן כתיבה שלי. הוא סגור ומוגף. אני נזכרת שפעם באה יונה ובנתה קן על אדן החלון שלי ואיך אהבתי להסתכל עליה ועל הביצים שלה ועל הגוזלים שבקעו עד שהם עזבו את הקן והקן נשאר שם ריק עד שנפל או משהו.
אני מקיפה את הבניין ומסתכלת על המרפסת האחורית. איפה ששמרנו את האופניים וכל שאר הדברים שתפסו מקום. סוג של מחסן חלופי. כל התריסים סגורים ויש חושך. מוזר.
אני מסתכלת על החצר האחורית עצמה. נזכרת בבחורה מקומה 2 שעשתה לנו בייביסיטר בקיץ. פעם היא לקחה גיגית גדולה והלבישה אותנו בגדי ים ומילאה את הגיגית מים מהצינור שלמטה. נכנסנו לגיגית ושיחקנו עם המים והשפרצנו עליה והיא צרחה. היא ניסתה לברוח ואז נתקלה באבן ונפלה על הפרצוף. ירד לה הרבה דם והיא לא הפסיקה לבכות ולצרוח ומישהו בא והרחיק אותנו ולא הסבירו לנו מה קרה ומאז לא ראינו אותה.
אני מסתכלת על הרחבה של החצר האחורית. היה שם דשא ולפעמים אני ואסי היינו מפילים צעצועים קטנים מהחלון ואז יורדים לחפש אותם בדשא.
אני יוצאת חזרה לכביש. אני מרימה את הראש לכיוון המרפסת הקדמית ומנסה לראות שבב של חיים בדירה. כל התריסים סגורים. חושך.
אני פונה שמאלה והולכת 5 צעדים. צמוד לבניין יש מכולת. המכולת של אברם הזקן שהיה מוכר שם המון ירקות ופירות ושוקו ולחמניות וארטיקים והמון דברים.
כמה פעמים נכנסתי וגנבתי לו כמה סוכריות. הוא היה זקן וקצת עיוור אז הוא לא שם לב. או עשה את עצמו שלא שם לב.
לפעמים הייתי סתם יושבת על החומה הנמוכה שמחוץ למכולת ומנדנדת רגליים וכולם היו עוברים והיו אומרים לי להיזהר לא ליפול אחורה ולשבור את הראש.
וכבר אין מכולת. עכשיו יש שם מרפאה וטרינרית קטנה. עם שלט גדול ויפה שנושא את שם המרפאה. החומה הנמוכה עדיין שם, אותו דבר בדיוק. אבל שום זכר לאברם או המכולת שלו.
והלכתי משם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: