| 6/2010
בוא הנה מוגלי, קרב ופתח עיניים
תביט סביב ותסתכל טוב טוב
ואז תראה ילדי, שכל היער
נוצר פשוט מאוד בשביל הדוב
הכל נברא רק בשבילי ועבורי נועד
וכל מה שאני צריך זה רק לשלוח יד
אפילו סתם להסתובב (סקובידיבובו)
בכלל אני לא מוכרח
כי כל היער לי קורא: בלו, בוא ותיקח!
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. התחלתי עם השיר הזה סתם כי הוא מתנגן לי בראש, וגם קצת כי הוא סוג של מוטו לחיים D:
הוא אומר שאת הכל כבר יש, כל מה שאנחנו צריכים זה רק להושיט יד ולקחת...
טוב, אני מניחה שאתחיל מהתחלה
לפני שבוע או שבועיים מצאתי בפייסבוק חברה מאוד טובה שלי שאיבדתי איתה קשר מאז כיתה ב'. כל הגן וכל כיתה א' וב' היינו חברות מאוד טובות. וגם האימהות שלנו היו חברות מאוד טובות. וכל הזמן היא היתה בא אלי הביתה ואני הייתי באה אליה הביתה והיינו משחקות בברביות ויושבות על הסורגים של החלון של החדר שלה והיא אפילו סיפרה לי פעם שלאבא שלה אין בולבול כי חתכו לו אותו ועכשיו יש לו רק חור שממנו הוא עושה פיפי.
פעם לקראת סוף כיתה ב' היתה מריבה בכיתה וקרה משהו טוב לא טוב בגללי. לא זוכרת מה זה היה.
אמא שלי, שהיתה מורה בבצפר שבו למדתי, הגיעה למקום כדי לבדוק מה קרה ואני פחדתי שהיא תדע שאני עשיתי את זה אז אמרתי שקרן, החברה, עשתה את זה. אמא שלי האמינה לי והתחילה לצעוק על קרן המסכנה שניסתה להתגונן ואמרה שזו לא היא (היא לא ידעה שזו הייתי אני) ובסוף התחילה לבכות.
אחרי שאמא שלי הלכה חיבקתי את קרן ואמרתי לה שלא תדאג, שאמא שלי לא תכעס עוד הרבה ושהיא לא צריכה להתייחס.
בערב, בבית, הטלפון צלצל. אמא של קרן היתה על הקו ואמא שלי ענתה. הן התחילו לצעוק אחת על השנייה בטלפון ואני עמדתי בצד והקשבתי והרגשתי איום ונורא אבל לא יכולתי להגיד לאמא.
אחר כך כשאמא סגרה את השיחה היא אמרה שהיא אוסרת עלי להמשיך להיות חברה של קרן ושאני לא הולכת אליה יותר ושהיא לא בא יותר אליי ואוי ואבוי לי אם היא תראה אותי מסתובבת עם קרן בבצפר.
אמרתי טוב אבל המשכתי להיות חברה של קרן, בסתר בכיתה, בשיעורים. הייתי יושבת לידה והיינו עושות שטויות אבל לא מספרות לאימהות.
בסוף כיתה ב' קרן אמרה שההורים שלה עוברים דירה למזכרת בתיה, לכן היא עוברת בצפר.
הבנתי שלא אראה אותה יותר (לפחות לא בקרוב) אז חיבקתי אותה חזק חזק עד שהיא נחנקה ולא אמרתי לה כלום.
אחרי שהיא עזבה התגעגעתי אליה מאוד אבל לא היה לי איך למצוא אותה או ליצור איתה קשר. ניסיתי להתקשר אליה אבל המספר היה של הדירה הישנה ולא היה לי את המספר של הדירה החדשה.
בכיתה ד' בערך התפללתי לאלוהים שיעזור לי למצוא שוב את קרן ושנחזור להיות חברות טובות כמו פעם.
במשך השנים עדיין חשבתי עליה מידי פעם. היו פעמים שניסיתי לגגל אותה, לפסבק אותה, למצוא אותה איכשהו, אבל לא מצאתי כלום.
עד לפעם האחרונה שחיפשתי את שמה בפייסבוק, והופה, הנה קרן שלי.
קרן הקטנה והביישנית עם השיער שגזור ישר עד הכתפיים והבטן הקטנה שבצבצה דרך החולצה, הפכה לבחורה יפיפיה וחייכנית אבל... שונה.
הסתכלתי עליה וזיהיתי אותה והתרגשתי אבל לא ידעתי מה עכשיו.
הוספתי אותה והיא אישרה אותי אבל לא דיברנו.
וזהו
עוד נושא שרציתי לכתוב עליו...
משהו שקשור לטכניון וללימודים. שכחתי מה זה היה
ועוד משהו שקרה לי היום...
אני בבית עכשיו, אחרי שחזרתי מהטכניון, אחרי שהיה לי מבחן אתמול. הלך גרוע ברמות, אגב. אפילו לשותפה הגאונה שלי, מסתבר...
הקיצר, כשאני נוסעת הביתה אני צריכה להחליף רכבת בתל אביב. תמיד הייתי מחליפה רכבת בתל אביב ההגנה אבל מאז שאני ואבי נפרדנו אני מחליפה רכבת בתל אביב מרכז, כדי לצמצם סיכויי היתקלות בו (כי הוא גר ממש קרוב לשם).
אז היום היה עיכוב מיוחד בתנועה של הרכבות ויצא שנתקעתי בערך שעה בתל אביב מרכז.
ישבתי על הספסל שעל הרציף והייתי שקועה בעיתון פקטור האחרון שיצא (בדיוק כמו במחזה, אינעל החיים) כשפתאום הרמתי את הראש וראיתי את אבי חולף שם. זה היה לשבריר שנייה וזה היה מעבר לפסים והייתי בלי עדשות והוא מאוד השתנה אבל לא היה לי צל של ספק שזה הוא.
צורת ההליכה, מהירות ההליכה, הגובה, המבט ישר קדימה. הוא האריך שיער, נראה לי שרזה קצת, ולבש חולצה שחורה ותיק ג'אנספורט שחור שהוא תמיד היה הולך איתו. זה היכה בי כמו סטירה לפרצוף. כמו דלי שלי מי קרח שנשפך על הראש. הוא לא ראה אותי גם.
למרות שנשארתי לשבת, הדופק שלי עלה למהירויות שקיימות רק אחרי ספרינט בתחרות שחייה, וגם זה לא תמיד. הכל מסביב הסתחרר וניסיתי לנשום עמוק אבל הדופק לא ירד. פאק, זה הדבר שממנו כל הזמן ניסיתי להימנע. לא חשבתי שתהיה לזה השפעה כזו עלי כשזה יקרה.
זה היה לשבריר שנייה בגלל שבדיוק נכנסה רכבת לרציף שבו הייתי והסתירה לי הכל. אחרי שהיא נסעה משם הוא כבר נעלם.
המשכתי לשבת, לא ניסיתי למצוא אותו. חזרתי לקרוא בעיתון.
וככה חלפו על פניי 4 שנים מחיי ונעלמו באותה מהירות שהופיעו.
לקחתי אוטובוס מהרכבת ברחובות הביתה, וכשבאתי לרדת בתחנה שלי באתי להרים את התיק הגדול ומשהו בו נתפס לי בציפורן של הבוהן ברגל והרים אותה למעלה. כשירדתי מהאוטובוס כל הכפכף שלי היה מלא דם. פאק, זה עד עכשיו כואב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: