אכלו ושתו כי מחר נמות |
| 6/2010
חרטה
אתמול אמא התקשרה אלי וביקשה שאני אמצא לה קובץ של ציונים שהקלדנו ביחד לפני קצת יותר מחודש ושמרתי על המחשב בבית. אמרתי לה שהיות ואני לא בבית היא תצטרך לבקש מאייל שימצא את זה, ושזה אמור להיות שמור בתיקייה של כל הדברים שלה.
הוא לא מצא את זה. גם לא בשום מקום אחר על המחשב.
היא נכנסה ללחץ ולעצבים וצעקה עלי שאם היא לא יכולה לסמוך עלי אז על מי היא תסמוך, ושהיא ביקשה ממני בסך הכל משהו פשוט, ולמה אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות, ולמה אני שמה זין עליה ועל העבודות שלה.
צעקתי עליה בחזרה שאני בחיים לא סוגרת משהו שאני עושה לה לפני שאני שומרת אותו, ואיך היא בכלל יכולה להאשים אותי שזה נעלם מהמחשב כשאני בכלל לא נמצאת בבית.
והיא היתה מתוסכלת שזה נעלם אחרי כל העבודה שלנו והוציאה את זה עליי וזה תסכל גם אותי.
אז אמרתי לה שתסרוק את הציונים שכתובים בכתב יד ושאני אמלא אותם מחדש.
היא אמרה טוב ואז שמעתי ברקע את אבא מתחיל לריב איתה למה היא לא מבקשת מאייל או אסי שיעשו את זה, והיא ענתה לו שהיא לא מוכנה ושרק נמי עושה את זה.
בסוף איכשהו חברה אחת מהעבודה שלה שעובדת על זה ביחד איתה אמרה שהיא תעשה את זה במקומי, אז הייתי פטורה.
עכשיו חשבתי על זה עוד פעם והבנתי שלא הייתי צריכה לצעוק בחזרה על אמא. אחרי הכל היא תלויה בנו ואין לה שום מושג בדברים במחשב והיא חסרת אונים לגמרי כשמשהו נעלם. אז אני מבינה מאיפה מגיע התסכול שלה. ופעם הבאה אני צריכה לדאוג טוב יותר שדברים לא יעלמו במקום לצעוק עליה בחזרה ולגרום לה לעשות עבודה כפולה.
זהו, סתם היה לי צורך להוציא את זה
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: