הוא ביקש שאשאר איתו, אותו לילה, כשעמדתי ללכת.
זה היה הדבר הראשון שהוא אמר לי מאז שנעלתי את הדלת- במציאות שהבנתי, סוגר אותי איתו בחדר, וברמה אחרת, אליה עוד לא הייתי מודע, כובל את עצמי אליו.
הבקשה הייתה כסטירה על פניי. הניסיון הנואש בו הייתי שקוע- ניסיון להישאר עיוור למה שקרה, למה שעשיתי ויותר מכך, למה- מנע ממני להבין מדוע הבקשה זיעזעה אותי כל כך.
במקום כלשהו עמוק בפנים, רציתי להישאר, והרצון הזה היה כנראה מה שהפעיל את התגובה הנגדית- הצורך העז שהתעורר בי לברוח.
משום שלא ידעתי כיצד להתמודד עם מה שהתרחש- בעיקר בתוכי- פניתי לתגובה הטובה ביותר שאני מכיר.
גיחכתי. "למה שאני אעשה את זה?" שאלתי והוא השיב רק במבט מושפל, מבין כבר כנראה לאן הדברים הולכים. "אל תפתח איזשהן אשליות לגביי בגלל מה שקרה עכשיו." סיכמתי את העניין, טון הדיבור שלי מתכסה בכעס כדרך התגוננות, והלכתי מבלי להביט בו שנית.
מייקל לא היה בחדר כשחזרתי, כנראה עוד ישב עם אלכס וטוד, אולם לא הייתי במצב רוח להצטרף.
נרדמתי תוך שניות מאז שהנחתי את הראש על הכרית ובמשך כל הלילה חלמתי על מאט.
הבוקר הביא איתו תחושה שהייתה דומה בצורה מטרידה להאנג-אובר, אולם ידעתי שלא שתיתי מספיק כדי שזה אכן יהיה מקור ההרגשה.
חוויית מאט נשכחה מדעתי ועשיתי את כל שביכולתי כדי להשאיר אותה בדיוק שם- במקום הרחוק והלא מודע שם היא לא יכלה להפריע לי. זה לא היה קשה. הוא ממילא נהג להיעלם מכל מקום בו חשד רק שמישהו מאיתנו יהיה, נכנס לכל ההרצאות אחרון ויצא ראשון, ישב תמיד בתחילת האולם, היכן שאם ישבתי במושב האחרון במרכז, לא יכולתי לראות אותו, ובאופן כללי ניסה למשוך כמה שפחות תשומת לב לעצמו.
מייקל ניסה להתבדח על חשבוני, על "זמן האיכות" שרציתי עם מאט או חרדות הביצוע שטוד החליט שיש לי, אולם התעלמתי מהם והנושא נזנח במהרה.
בלילה, כשטוד ואלכס- פיכחים ולא מרוצים מכך- הלכו לשפוך על מאט את תסכוליהם, גל של מצב רוח עגום- עמום, אולם מחניק ומדכא- חלף על פניי, אך לא עשיתי דבר בעניין. אמנם סירבתי להצטרף אולם גם לא ניסיתי לעצור מבעדם. הופתעתי כשגם מייקל החליט שלא לקחת בזה חלק.
"אני לא יכול להמשיך בזה, זה פשוט יותר מדי גיי." הוא הסביר בקצרה ולא דיבר על כך יותר.
האם גם מחשבותיו החלו לסבוב סביב מאט? בגלל זה הוא מיהר לגמול את עצמו לפני שיהיה מאוחר מדי? האם בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי?
לא ניסיתי להשיב על השאלות האלו לעצמי, ועם מייקל בוודאי שלא התכוונתי לדבר על העניין, והערב עבר בהתעלמות הדדית.
רק כשמייקל פרש לישון נוכחתי לדעת שאני עירני להחריד ושקוע במצב רוח קודר מאין כמוהו.
שעות אחדות של שיטוט חסר מטרה ברחבי הרשת ובהייה סתומה במסך הצליחו להעסיק אותי למשך כחצי לילה אולם להרדים אותי לא היה ביכולתם.
ניסיתי להיכנס למיטה ולעצום את עיניי אולם לא יכולתי למצוא נוחות לא משנה באיזו תנוחה שכבתי והתסכול הבלתי נסבל שרבץ כמו אבן בתוך החזה שלי רק הפך לכבד יותר, וכל מחשבה חזרה לדבר היחיד שלא רציתי לחשוב עליו- למאט- עד שלא יכולתי יותר וקמתי.
התלבשתי והתגנבתי החוצה מהחדר. ידעתי לאן פני מועדות אולם ניסיתי שלא לחשוב על כך, כאילו שהייתה תועלת בלנסות ולהסתיר את הדבר מעצמי. כאילו שזה היה יכול לחסוך ממני את ההתמודדות הבלתי נמנעת איתו בעוד דקות ספורות.
במשך דקה ארוכה עמדתי מול הדלת שלו, ידי באויר ואני לא מצליח להביא את עצמי להוריד אותה חזרה. היא נקשה בסופו של דבר ואיני בטוח האם לקחתי חלק באמת בקבלת ההחלטה הזו.
כשמאט פתח את הדלת- לבוש ולא נראה בדיוק כמו אדם שרק התעורר משינה- נצמדתי אליו ונישקתי אותו לפני שהבנתי מה אני עושה, לא נותן לו את ההזדמנות לומר דבר מה. עכשיו היה זה תורי להיאחז בו בנואשות, למחוץ אותו בזרועותיי כמעט, אולם הוא התאושש מההפתעה מיד ושקע ברצון בנשיקה, נועל את זרועותיו סביבי.
עצרתי רק כדי לנעול את הדלת אחרינו, ממלמל: "אני מקווה שלא הפרעתי לך," מבלי להסתכל עליו בעודי עושה זאת.
"זה בסדר, אני ממילא לא מצליח לישון." הוא ענה בשקט, מצליח להקפיא אותי במקומי שוב. כמה זמן כבר הוא לא יכול לישון בלילות בגללנו? בגללי?
הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על כך. זה לא היה חשוב באותו הרגע. רק עוד סדק במסך ההכחשה שלי. ידעתי שהמסך עומד להתנפץ בקרוב והחלטתי שכשהדבר יקרה, אז אתמודד עם זה, לא עכשיו.
חזרתי ונצמדתי אליו, מנשק אותו בפראות, תוך כדי שאני מוביל אותנו לעבר המיטה שלו, ולא התנתקתי ממנו עד שרגליי לא נתקעו בה ואילצו אותי לעצור. הפשטתי אותו בדרך וכשדחפתי אותו על המיטה הוא היה כבר עירום. תוך רגע קצר גם אני הייתי, ותוך פחות מזה כבר הייתי עליו- שקוע בכתף שלו, מנשק ונושך לסירוגין.
"יש לך איזשהו חומר סיכה?" התנשמתי לתוך האוזן שלו ומבלי להזיז אותי הוא שלח מיד יד לשידה הקטנה שלצד המיטה, מחטט בעיוורון עד שמצא משהו ודחף אותו לידי.
לא עצרתי את עצמי לתהות מדוע היה לובריקנט במגירה שלו משום שהייתי עסוק יותר מדי בלשמן בעזרת אצבעותיי את הכניסה האחורית שלו בעודי מרים את רגליו הדקות על כתפיי. נעלמה לה העדינות בה נהגתי בו אתמול, גם לטיזינג לא הייתה לי סבלנות. באותם רגעים הייתי מודע רק לדבר אחד- צורך. שוב מאט היה מרכז היקום והעולם שבחוץ התפוצץ ונעלם.
מתחתיי מאט נשך את שפתיו, שמביניהן ברחו גניחות ואנחות. ידיו היו נעולות סביב הסורגים שבראש המיטה בחוזקה כזו שגרמה למפרקי האצבעות להלבין, ועיניו צרבו את העור שלי במבטן.
הורדתי את רגליו מכתפי והן ננעלו סביבי בזמן שצנחתי עליו, מחביא את ראשי בשקע שבין כתפו לצוואר החיוור והיפה שלו, קובר את פניי בשיערו הארוך, נושך אותו בניסיון להשתיק את עצמי אולם זה לא עזר ובין נשימה חנוקה לאחרת ברחה מבין שפתיי מילה אחת לפני שיכולתי לעצור את עצמי- "מאטי!" שמו התפרץ ממני באנחה, ביבבה כמעט, והוא בתגובה עזב את הסורגים וסגר את זרועותיו בחוזקה סביבי, לא מניח לי להתרחק ממנו.
כשגמרתי, רגע אחריו, הרגשתי שזרם מתוכי יחד עם הזרע מטען נפשי שהיה כבד מנשוא, ולאחר זמן כלשהו שאת משכו לא ידעתי להעריך- בו שכבתי בזרועותיו, מתנשם ומרגיש כל פעימת לב מואצת כאילו היא רעידת אדמה קטנה- נרדמתי ולא חלמתי עוד דבר עד הבוקר.
התעוררתי דקות ספורות אחרי חמש. זו לא שעה בה אני נוהג להתעורר בדרך כלל.
מאט היה ער וישב מול שולחן הכתיבה שלצד המיטה שלו, בגדיו שוב היו עליו ואליהם הצטרף ז'קט שחור בו הוא היה עטוף ובו הוא נראה קטן ושביר במיוחד, עיניו מול מסך המחשב. הוא לא הבחין בכך שהתעוררתי עד שלא התישבתי על המיטה.
"לא ישנת כל הלילה?" שאלתי בשקט.
הוא משך בכתפיו וחזר על מה שאמר לי לפני שעות ספורות: "אני לא מצליח לישון."
התלבשתי בדממה. החדר היה קר והוא היה מכונס בעצמו והרצון לחבק אותו החזיר את התחושה כאילו פעימות ליבי היו רעידות אדמה, אלא שהפעם נדמה היה שהן התחזקו וגרמו לחזה שלי לקרוס פנימה.
"תודה." הוא אמר לפתע, מביט בי מלמטה במבט קטן ומסכן. יכולתו להקפיא אותי במקומי עם מילה קטנה וחסרת חשיבות לכאורה לא חדלה להפתיע אותי, אולם כשהקיפאון עבר גיליתי שוב שאין לי מה לומר לו וכך יצאתי.
לאחר אותו הלילה לא יכולתי יותר להירדם לבד. הייתי מתהפך בתסכול עד השעות הקטנות של הלילה, מנסה להדוף מתודעתי כל מחשבה עליו, ולבסוף נכנע, הולך אליו ובלי מילה הוא היה מקבל אותי לחדרו ולזרועותיו ולתוכו, ובתוכו הייתי מתיש את עצמי עד שלא היה לי עוד כוח לחשוב ובזרועותיו הייתי נרדם ובבוקר שוב מתעורר מוקדם ומוצא אותו ערני, בדיוק כפי שהיה תמיד באמצע הלילה כשהייתי מגיע.
במהלך הימים המשכתי להתעלם ממנו, ולהתעלם מטוד ואלכס כשהם היו נעלמים לאנשהו, במיוחד בהיותם במצב רוח רע.
מאט לא בכה יותר כשנישקתי אותו ובכל הזמן שהייתי איתו, כמעט שלא דיברנו, מעבר למילה חסרת משמעות פה או שם והרגעים האלו בהם הייתי קרוב לשיא כששכבנו, כשהעולם היה נעלם וטבעתי בו, כשההגנות שלי היו למטה ושליטתי העצמי רופפת, ואז יכולתי רק ללחוש את שמו בתחינה: "מאטי!"
זה המשיך כך כחודש. מה טוד ואלכס עשו לו- זאת לא ידעתי ולא טרחתי לשאול. לא את מאט ולא אותם. מייקל הפסיק להצטרף אליהם מאז התבטאותו האחרונה בנושא.
מייקל היה גם האחד להעלות את עניין היעלמויותיי הליליות. זה היה כשארבעתינו היינו בפינת העישון והוא לא אמר את הדבר בהומור הרגיל שלו. לקול שלו היה גוון מוטרד.
באותו הרגע מחסום כלשהו נפרץ בתוכי ולפני שהבנתי מה אני אומר, המילים זרמו החוצה: "עזבו אותו, מספיק. זה נמשך כבר יותר מדי. תפסיקו להיות הומואים ופשוט תניחו לו." כל זה נאמר בנשימה אחת, הקול שלי משום מה היה צרוד ודבריי הופנו לטוד ואלכס עליהם לא רציתי להסתכל.
"הומואים? לפחות אני לא ישן איתו בלילה!" היה זה טוד שהתפרץ ראשון.
"גם אני לא ישן איתו בלילה!" השבתי בכעס.
דממה השתררה. אלכס הפר אותה. "בסדר, אני אעזוב אותו. זו הייתה ממילא סתם שטות שנגררה יותר מדי," הוא הסתכל בי כשאמר את זה, "אבל מה איתך?"
שלושתם הסתכלו עליי, מחכים למוצא פי. האויר בחדר נעשה חנוק וזאת על אף שמרבית העשן הספיק להיסחף ברוח הקרירה שזרמה מתוך החלון הפתוח. "אני לא אונס אותו."
טוד צחק, "אז אתה רוצה להגיד לי שהוא רוצה שתזיין אותו? אתה שאלת אותו? אתה באמת רוצה להגיד לי ששאלת אותו?" לא היה הומור בקול שלו.
"לכו לעזאזל!" הפטרתי, "באיזו זכות אתם מאשימים אותי במשהו אחרי כל מה שעשיתם לו?"
איש לא ענה לי ושוב דממה השתררה. הרגשתי חוטים בלתי נראים נפרמים באויר שבינינו.
מייקל היה הבא שדיבר והטון שלו לא היה מאשים אם כי מלא תוגה כשהוא אמר: "גם אתה היית שם, סאם, כולנו עשינו את זה."
טוד היה הראשון לצאת ושניות ספורות אחריו יצא אלכס. מייקל ואני נותרנו לבד ולרגע ארוך הוא לא אמר דבר. בסופו של דבר הוא הרים אליי מבט כבד ושאל: "מה באמת קורה שם?"
"כלום."
"סאם, זה לא בריא. אתה מתחיל להשתגע."
"שום דבר לא קורה." נהמתי עליו ופניתי לצאת. הוא הניח את ידו על כתפי בניסיון לעצור אותי והדבר הבא שהייתי מודע אליו היה האגרוף שלי שהיה במחצית הדרך לפניו. מייקל לא היה גבוה ממני, אם כי לא נמוך בהרבה- סמטימטר אחד או שניים בלבד הפרידו בינינו- אולם הוא היה גדול הרבה יותר, רחב כתפיים ומוצק, ובתוך זרועותיי לא היה שום כוח, רק תסכול שנבע מהרגשות המודחקים שעיכלו אותי מבפנים, והכוח שהניע אותן היה קצר טווח ונגמר עם אותו אגרוף שאפילו לא הספיק להגיע ליעדו.
הצליל שהגב שלי השמיע כשהוא פגע בקיר לאחר שמייקל הדף אותי ממנו, הדהד באוזניי והאגרוף שהוא הכניס לבטן שלי- קריר ומחושב מספיק כדי לדעת שסימן כחול על הפנים של אחד מאיתנו יספיק כדי להעיף את שנינו מהקולג' רגע אחד לפני סוף הלימודים- הוציא לי את האוויר מהריאות וקיפל אותי לשניים ולא נותר לי הרבה לעשות חוץ מלזלוג אל הרצפה בעודי שומע אותו יוצא.
נשארתי לשבת על הרצפה כרבע שעה, מקופל לחצי ומחבק את רגליי. הייתה לי עוד הרצאה אחת באותו יום אליה הייתי אמור להגיע אולם לא היה לי אכפת.
הרכנתי את הראש ושקעתי בחשיכה וכששמעתי דקות ארוכות לאחר מכן את הדלת נפתחת לא טרחתי להרים את מבטי.
מישהו כרע לצידי ויד נחה בעדינות על הכתף שלי.
הרמתי את הראש וראיתי את מאט לצידי.
"מה אתה עושה כאן? חיפשת צרות?"
"השותף שלך אמר לי שאתה כאן."
"שאלת אותו?"
מאט הניד ראשו לשלילה. "הוא פנה אליי לבד, אז הנחתי שמשהו קרה."
"אתה לא אמור להיות בשיעור כלשהו?"
"גם אתה."
הוא התישב לצידי ושלף חפיסת סיגריות מהתיק שלו, מציע לי לפני שהוא לוקח את לעצמו. הקופסא שלי בדיוק נגמרה, דקות ספורות לפני תחילת השיחה שחשפה לראשונה כמה שהרוס ורקוב הכל היה, וקיבלתי את הצעתו מבלי לחשוב. הוא הדליק לי את הסיגריה, ואז את שלו, ושקט השתרר. לקחתי שאיפה עמוקה, והעשן התגלגל, סמיך ומרגיע, במורד הגרון שלי, ועצמתי את עיניי ולפתע הזמן נעצר ונדמה לי שהלב שלי הפסיק לפעום.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי פתאום, אם כי לא בטון מאשים הפעם.
"כבר אמרתי לך." הוא השיב בפשטות.
"לא, אני מתכוון, מה אתה עושה פה עכשיו איתי? למה באת? מה אכפת לך מה מייקל אמר ומה קרה לי?" ולמה נישקת אותי בחזרה אז במקלחת? ולמה בכית? ולמה ביקשת ממני להישאר? ולמה קיבלתי אותי כשחזרתי כל לילה? הייתי על נקודת שבירה כשדיברתי אליו אולם השאלות האחרונות, אלו שלא העזתי להעלות בקול, רעמו בין מחשבותיי כצרחות היסטריות, וכשבמקום לענות לי מאט רק משך בכתפיו והסתכל בי במבט הבהיר והעצוב שלו, נשברתי, והפעם הייתי מודע לכך לחלוטין, ואיתי גם מאט.
הורדתי את הראש כשהרגשתי את עיניי מתמלאות דמעות ולא הספקתי להחביא אותו מאחורי ידיי כשהראשונות זלגו לי כבר על הפנים. היד שלו בשיער שלי, מלטפת ברכות, רק הגבירה את ההרגשה הנוראית שאחזה בי, כאילו משהו בתוכי נקרע.
הרמתי את הראש כדי לשאוף מהסיגריה, בתקווה שזה יעזור לי להירגע אולם ללא הועיל.
"מאטי... אני כל כך מצטער!" אמרתי מבלי להביט בו, "מצטער- כזאת מילה מטומטמת... אני לא יכול באמת להראות לך כמה שאני מצטער, וזה בכלל לא משנה... זה לא משנה כבר כלום. מה זה עוזר לך שאני מצטער?"
מאט לא השיב לשאלותיי. הוא לא אמר דבר. רק ישב לצידי וליטף לי את השיער, גורם לי לשנוא את עצמי אף יותר.
"למה אתה עושה את זה?" ניסיתי לשאול מספר פעמים אולם התגובה היחידה שקיבלתי הייתה אותו מבט מלא תוגה מאותן עיניים בהירות.
"דיברתי איתם, אמרתי להם שלא יגעו בך יותר." אמרתי, מקווה שמעט הנחמה שיש לי להציע תקל עליו, "אני לא יכול כמובן לשלוט בהם, אבל אני מבטיח שעד כמה שזה תלוי בי, אף אחד לא יעשה לך יותר שום דבר."
הקצב בו ידו ליטפה את שיערי לא השתנה, הלחץ הקל שהיא הפעילה במקום בו היא נגעה בי לא השתנה גם הוא ואת המבט בעיניו היה לי קשה להבין שכן, הדמעות החלו לטשטש את שדה הראייה שלי. לא הייתה לי דרך לדעת האם דבריי השפיעו עליו איכשהו.
הוא חיכה שאסיים את הסיגריה ומשך אותי לקום. שטפתי את הפנים בכיור והנחתי לו להוביל אותי לחדרו- בכל מקרה לא רציתי להתמודד אותו זמן עם אף אחד מחבריי.
במקרר הקטן בפינת החדר שלו היה בקבוק ויסקי זול, מלא למחצה, שהוא הציע לי. נעניתי להצעה ברצון. המשקה בער בדרכו במורד הגרון שלי והבערה שהוא הותיר בדרכו הייתה מנחמת. השבתי לו את הבקבוק והוא לגם ממנו ארוכות. יכולתי לדמיין אותו, לפתע, לבד כואב ומחולל בלילות בהם הוא לא הצליח להירדם, שותה כדי להחליש את הכאב, כדי לעמעם את הרגשות.
הוא הניח את הבקבוק בצד ונישק אותי. זו הייתה הפעם הראשונה בה נישק אותי מיוזמתו. הוא נישק אותי לאט, באריכות, בתשוקה, מושך אותי אחריו למטה עד ששכבנו על המיטה כשאני עליו.
התגלגלתי הצידה, יורד ממנו ונצמד לצידו, עוצר את הנשיקה לטובת האפשרות להביט בו. הוא באמת נורא יפה, הייתי מוכרח להודות.
"מה אני יכול לעשות כדי..." לפצות? לא הייתה דרך בעולם או מחוצה לו בה הייתי יכול לפצות אותו, ולו חלקית, על מה שעשיתי לו, "לגרום לך להרגיש יותר טוב?"
הוא שתק לרגע ארוך וכשהוא דיבר לבסוף, הצטערתי על ששאלתי. "תכאיב לי." הוא אמר, עוצם את עיניו בעוד שקולו יורד לכדי לחש, "תקשור אותי, תסטור לי, תקרא לי זונה. תאנוס אותי." הוא דיבר לאט, קולו נשמע בקושי, לא מסוגל להסתכל עליי.
עיניי איימו לדמוע שוב. "למה?" שאלתי בלחש.
הגבות שלו התקרבו אחת לשניה כשעל פניו הצטיירה הבעה של כאב, "כי כשאתה נוגע בי, ככה, כשאתה עדין כל כך... אני לא יכול לשאת את זה. זה כואב מדי."
הדממה שעקבה אחרי המילים האלו הדהדה באוזניי.
"בבקשה..." הוא לחש.
אני עשיתי לו את זה, אין ספק בכך. אני הרסתי אותו. זה כלל לא משנה שטוד ואלכס ואף מייקל עשו פיזית יותר ממני, בסופו של דבר זה הייתי אני. אני הייתי האשם הבלעדי ועתה לא הייתה לי ברירה אלא לעשות כבקשתו, לחזור על פשעיי ולאנוס את עצמי לאנוס אותו.
התשוקה שמילותיו העירו בי הייתה מדהימה ומחליאה כאחת.
גופי לא התקשה לבצע אולם בפנים הלב שלי התפוצץ ורסיסיו ננעצו בכל מה שנקרה בדרכם, חותכים ומקיזים דם.
מדהים באיזו קלות מוכן היה הגוף להתעלם מהתנגדותה של התודעה, באיזו קלות ניאות להסכים, באיזו תשוקה ולהט ביצעתי את שביקש.
קמתי מעליו, מתישב על המיטה.
"קום." ציוויתי. "תתפשט."
עוד לא עשיתי לו דבר וכבר הוא היה מגורה, מהכניעה שלו אליי, כנראה, והמחשבה הזו עצמה הייתה מגרה להחריד.
מדהים כיצד הוא יכול היה רגע אחד לומר לי שהוא רוצה שאאנוס אותו וברגע שלאחר מכן להסמיק כשאני אומר לו להתפשט. המבוכה לא עצרה אותו וברגע שלאחר מכן הוא כבר עירום מולי, יורד על ברכיו ופונה לפתוח את כפתורי הג'ינס שלי באצבעות ארוכות ועדינות. הייתי כבר רוצה ומוכן ולא יכול לחכות להרגיש את השפתיים הרכות שלו עוטפות את זיקפתי, אולם גיליתי איפוק ועצרתי אותו במשיכה חדה בשיער, מלווה בסטירה.
"אני לא זוכר שהרשתי לך." אני אומר.
"אני יכול בבקשה...?" הוא לוחש ואני נקרע בין כמה שאני רוצה אותו לכמה שהוא רוצה שאשפיל אותו, בין הרצון לזיין אותו בפראות לרצון לבכות.
אולם אני ממשיך בהצגה. "יכול מה?" אני מכריח אותו לומר, ושוב הוא מסמיק. "אני יכול בבקשה למצוץ לך?"
מבלי להשיב הנחתי יד על עורפו והמשכתי אותו- לא בעדינות יתרה- מטה, תוקע את זקפתי לפה המושלם שלו. הוא להוט לרצות ואני מוכרח לעצור אותו ולא- אגמור תוך דקות אחדות.
הוא הסתכל עליי במבט מופתע כשמשכתי אותו אחורה.
הוריתי לו לקום ודחפתי אותו אל המיטה, מתפנה להתפשט.
החגורה ששלפתי מהגינס שימשה אותי לחבר את ידיו זו לזו ולסורגי המיטה ולמראה גופו הקשור, חשוף וחסר אונים בפניי, אזלו שאריות הסבלנות שלי למשחקים, ממנה לא היה הרבה ממילא.
הייתי צריך לכסות בידי על פיו כדי שגניחותיו לא ישמעו ברחבי בניין המגורים כולו.
זה לא היה קשה לפעול כבקשתו והניח את העדינות בצד. ידיי מעצמן נמשכו לשרוט אותו, לצבוט ולהכאיב לו, כשלחשתי לו שידעתי שהוא אוהב את זה ככה, משום שכתוב לו על הפנים שהוא זונה זולה שיודעת את מקומה, נראה כי שפתיי הפיקו את המילים האלו מבלי לעצור קודם ולשאול אותי לדעתי בעניין, לגניחותיו והתפתלויותיו לא ידעתי האם יש תגובה אחרת חוץ מלתפוס אותו בחוזקה ולנסות בכל כוחי לטבוע בתוכו, להינעץ בתוכו חזק יותר ויותר, במהירות שגוברת יחד עם עוצמת צעקותיו.
באופן הזה עברו השעות עד רדת הליל ועוד זמן מה אחריה. הוא התיש אותי ועם זאת לא יכולתי להתנגד לו, לא רציתי. בכל פעם בה גאות רגשית איימה להציף אותי הוא משך אותי מטה איתו, כאילו הרגיש שאני עומד להישבר, גורר אותי לספק את החלק בתוכו שביקש לכאוב, כאילו הוא יכול היה לזכות בשקט נפשי רק לאחר שגופו היה מתרוקן מכל כוח ונותר שבור ופועם ומרוסק.
לאחר אחת הפעמים האלו, כהשעון עוד לא הספיק לעבור אפילו את מחצית הדרך לאחת-עשרה, מאט נרדם בזרועותיי.
נותרתי לשכב לצידו בחושך של החדר, מלטף אותו ועוטף אותו ומרותק מהבעת השלווה שירדה על פניו היפות בעת שישן, ובעיקר שונא את עצמי- על כל מה שעוללתי לו ועל כמה שנהניתי לחזור על מעשיי בשבילו כשהוא ביקש זאת.
להירדם באותו הלילה, כבר לא הייתי יכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Forest Nymph