שמי הלילה אטומים- ריקים מכוכבים, כבויים- אולם למטה, על האדמה, עשרות לפידים מפיצים זוהר כתום בוהק. לקול השירה- קולות רבים המתערבבים יחד מעל לקצב התופים ההולך ומתגבר- הלהבות מרקדות כאחוזות טירוף, שולחות זרועות אש אל השמיים הריקים.
קול השירה גורם לראשו להסתחרר, או שמה זה המשקה הזהוב, המתוק-חמצמץ, שהוגש לשפתיו לפני דקות אחדות? כנראה זה המשקה. הוא מצטער על שלא ניתן לו עוד.
קולות השירה מסתחררים סביבו כנחיל דבורים, נדמה לו שהם מגיעים מכל מקום באויר. הוא בוהה בלהבות המקפצות ופתאום נדמה לו שאין אלו להבות אלה דמויות- נשים קטנות, כמו פיות, שגופן עשוי אש, מרקדות על קצות הלפידים. נדמה לו שהן שולחות אליו זרועות אש קטנות, אצבעות להבה המסמנות לו להתקרב, מנסות לפתות אותו.
אולי היה מתפתה אילולא היה קשור.
קולות השירה מסחררים את ראשו. קולות נשיים בגוונים וטונים שונים שמתערבלים יחד לכדי מערבולת רכה. הקולות מגיעים מכל מקום. שירת סירנות.
זה המשקה, אין ספק, הן סיממו אותו, הוא בטוח בכך. אין דבר כזה סירנות, אין פיות עשויות להבה, אין שום אלים. רק אדם אחד, רגיל ושפוי שנקלע לאיזור מסוכן, מרוחק מכל ציוויליזציה, ועתה חבורה של נשים פראיות, פרימיטיביות, עומדות להביא אותו קורבן לאלה שלא קיימת. גם אין דבר כזה קורבן. אין שום משמעות נסתרת. הן פשוט עומדות להרוג אותו. הוא רק מקווה שזה יהיה מהיר.
אבל כנראה שזה לא יהיה, הוא חושב. התפאורה סביב טקסית, בשבילן זהו חג. ניתן לו משקה (היה כנראה משהו במשקה, הן כנראה סיממו אותו) זהוב מתוך גביע מהודר (נקטר אלים... לוחש קול בראשו) , הובא לשפתיו מידיה של כוהנת כהת עור (יפהפיה), ידיו קשורות לעמוד גבוה מעל ראשו ועל רגליו נעולים אזיקים המחוברים ביניהם בשרשרת מתכתית קצרה, והן לא הולכות לעשות אות זה מהר. לא. זה יהיה טקסי. זה יהיה ארוך. זה יכאב.
הוא מתפלל לשמיים הריקים (אין שם שום אלים, שום אלות, רק אטמוספירה ורחוק יותר אין דבר) שיהיו אלו סכינים ולא להבות- לא נשים-פיות שגופן עשוי לשונות אש שיעטפו אותו וימסו את העור שלו בריקודן הלוהט.
הכוהנת, רזה וגבוהה, לבושה בטוניקה פשוטה וארוכה מבד דק, שעל רקע צבעה הלבן, עורה נראה כמעט שחור, כאילו היא עשויה הבנה, כאילו גופה הוא חלק מהריק האינסופי שהוא השמיים. היא עוצמת עיני שקד עמוקות ועל שפתיה המלאות עולות מילים בשפה שהוא אינו מבין, אולם קולה העמוק והמלטף ונעימת דיבורה (על הגבול בין דיבור לזימרה- לחש מונוטוני ומהפנט) מסחררים אותו ונדמה לו שמילותיה מטוות תמונות באויר. נדמה לו פתאום שבתוך ים הריק שהוא השמיים, ניצת לפתע כוכב קר ובוהק היכנשהו במרחק, ניצת ומיד נכבה, כאילו השמיים קורצים אליו.
עיניה של הכוהנת נפקחות והיא מחייכת אליו. תויה יפים אולם חיוכה מסוכן. היא מרימה שוב את הגביע ומגישה אותו לשפתיו. הוא שותה בהכרת תודה. המשקה צורב קלות בגרונו. אלכוהולי, ללא ספק.
הבימה הקטנה עליה ניצב העמוד אליו הוא קשור, נמצאת מול גבעה שבראשה מבנה אבן לבן ופתוח, מוקף עמודים. המבנה מזכיר לו בעמימות ארכיטקטורה יוונית עתיקה. המבנה הפתוח ריק מלבד למזבח עגול ומספר עמודים נמוכים שמחזיקים צלחות שעליהן בוערות להבות. מנורות כלשהן.
בין הבימה עליה הוא נמצא וזו הריקה שעל הגבעה, יש רחבה גדולה והיא מלאה בדמויות זזות. כולן נשים. כולן לבושות בלבן כמו הכוהנת. הדמויות רוקדות לצלילי התופים והשירה המהפנטת.
הוא אינו יודע מה טיבו של המשקה שניתן לו, אולם משער שמה שהוא לא היה, הוא אחראי ללא ספק לסחרחורת שאוחזת בו. לסחרחורת ולדימויים המשונים שמרצדים בזוויות שדה הראיה שלו.
הדמויות הרוקדות למטה נראות כמו בלילה אחת בלתי ברורה והוא מהופנט ואינו מצליח להתיק את עיניו מאותה המערבולת הזזה והרוטטת.
תשומת ליבו חוזרת אל הכוהנת באחת כשתחושה קרה וחדה זולגת בפתאומיות לאורך הצוואר שלו. התחושה נעלמת ולאורך הקו שהיא הותירה זורם עצקוץ ואז חום. אורך רגע עד שהוא מבין שהוא חווה כאב. עתה התחושה חוזרת על עצמה על הצד השני של צווארו וכשהוא מתיק עיניו מהקהל, הוא נוכח לדעת שהכוהנת קרובה אליו ועל פניה היפות ניסך חיוך. בין ידיה האציליות, ארוכות האצבעות, היא מחזיקה פגיון כסוף ומבריק וחודו של הפגיון משוטט על עורו, מלטף את צווארו ומותיר על העור הבהיר שבילים אדומים.
החתכים אינם עמוקים להערכתו ודומים יותר לשריטות, אולם הם מספיקים כדי לגרום לו לדמם. השריטות מתמלאות בטיפות דם, המסילות שהסכין הותירה עולות על גדותיהן והדם נשפך מהן, יוצר נחלים שזורמים במורד החזה שלו.
הוא עירום.
הוא לא זוכר האם היה עירום כשהן הביאו אותו לבימה, או שמה הופשט במהלך הטקס, כשכבר היה עליה. המודעות הפתאומית למערומיו מעוררת בו אי נוחות אולם הוא נזכר שהוא ממילא עומד למות בקרוב ואז דבר כבר לא יהיה משנה. גיחוך עולה בו לאור המחשבה- עוד תופעת לוואי של המשקה, ככל הנראה.
הוא עוצם את עיניו ושוב נושא תפילה חסרת מטרה לשמיים הריקים.
עיניו נפקחות באחת כשלפתע ידיים חמות- ידיה של הכוהנת- נוגעות בו. הן מלטפות את הצווארו שלו ונעות עם כיוון הנחלים האדומים, מתלכלכות בדמו, ואז לפתע ניתקות ממנו. סטירה חדה פתאומית מורחת את הלחי שלו בדם. אחת נוספת על הלחי השניה. על פניו נוצצים עתה הדפסים אדומים של ידיה של הכוהנת.
מבין השפתיים המלאות שוב זורמות מילים שהוא לא יכול להבין, ולפתע לצידי הכוהנת מופיעות שני נערות צעירות. הטוניקות הלבנות שלגופן קצרות מזו של הכוהנת, חושפניות הרבה יותר. הוא תוהה כיצד לא הבחין בהן לפני כן.
ארבע זוגות ידיים מסובבות אותו עתה כך שפניו יפנו אל המוט אליו הוא קשור ושוב זרמים חמים ומעקצצים מטיילים על עורו, על הגב כעת- שבילים שהכוהנת חורטת על עורו, מפה לכוכבים- הוא חושב משום מה.
ראשו מסתחרר, השירה והתופים בולעים כל צליל אחר ועתה שדה ראייתו חסום. הוא לא רואה את הכוהנת ולא את הקהל, לא את הגבעה והמבנה הלבן שבראשה. הוא עוצם את עיניו ומרגיש שהוא טובע בים של כאב חם וצורב.
השריטות עדינות פחות עתה וגופו מתחיל לרעוד. מרחוק, כאילו מעולם אחר, הוא שומע את עצמו נאנק בכאב. הקול שלו קטן כאן, כמעט ונבלע בתוך המולת התופים והשירה.
הכאב לא פוסק ודמעות מתחילות להיקוות בעיניו. הוא מביט מעלה- ראשו מסתחרר וראייתי מטושטשת- ולפתע שב וניצת כוכב רחוק בוהק. ניצת ונכבה, קורץ לו, אלא שהפעם ההזיה חזקה יותר, הפעם נדמה לו שהוא שומע קול בעת שהשמיים קורצים אליו.
"אתה שלי." נדמה לו שלוחשים השמיים והקול מהדהד באזניו, עמום ועם זאת ברור, מתעלה מעל לקולות השירה ובאותה העת זורם מתוכם, הקול מתעתע בו, הוא לא יכול לתפוס אותו, לא בטוח שהוא בכלל היה.
הקול נעלם כלעומת שבא, יחד עם הכוכב הקורץ, ובאחת הכאב פוסק. נערות המזבח שבות ומנתקות את האזיקים שלידיו מהעמוד ומחברות אליהן שתי שרשראות אחרות. הן לא מסתכלות בעיניו בעת שהן עושות זאת.
הסחרחורת לא מניחה לו למקד את מבטו וכשהשרשראות נמתכות ומושכות אותו ללכת, הוא פוחד שיאבד שיווי משקל ויפול, אולם באורח פלא רגליו מצליחות לשאת אותו. הכוהנת יורדת מהבימה ואחת מנערות המזבח אחריה, מחזיקה בשרשרת המחוברת לאזיקים שלו. הנערה השניה הולכת מאחוריו, מחזיקה בשרשרת האחרת.
הקהל הרוקד נחצה לשניים ומניח לכוהנת לעבור. הנשים בקהל מריעות, שרות ושולחות לעברו חיוכים מפתים. הן כולן נראות כמכשפות בעיניו- יפות ומסוכנות, כמו פיות הלהבה- הן שולחות אליו ידיים והוא פוחד שיתלקח באש אם יגעו בו.
אולם שום להבה לא ניצתת כשעשרות ידיים זרות מלטפות אותו מכל כיוון. הן מגיעות מכל עבר וידיו הכבולות לא מאפשרות לא להרחיק אותן מעצמו. הוא חשוף בפני הידיים ואלו לופתות ללא בושה, מעירות רעידות עונג שמעקצצות על עורו.
הנוף מתפתל ומתעוות מול עיניו, העולם נדמה לא מציאותי, הוא בוודאי חולם. זה יכול היה להסביר את מערבולת הידיים (נחשים) שזוחלות על גופו מכל עבר, את מאות הפנים שנועצות בו עיניים חודרות, בלילה של גופים אפופים זוהר כתום- אור האש (פיות להבה) המרצד על הטוניקות הלבנות- את נחלי הדם שקישטו את גופו, את קריצות השמיים הריקים (אתה שלי).
קולות צוחקים סביבו, כמו פעמונים שמצלצלים בתוך ים הקולות השרים.
בשלב כלשהו הכל נפסק באחת- השירה, התופים, מגען של הידיים הפולשות, הצעידה. רוח קרירה מנשבת על עורו החשוף, מצננת את הנחלים האדומים.
הקהל דומם בעת שהכוהנת פונה אליהם, מרימה את זרועותיה הדקות מעלה ופוצחת בדברים בקול מתנגן. המילים מהדהדות בתוכו אולם הוא לא מבין אותן. הוא קולט לפתע שהקהל נותר למטה ואילו הוא גבוה יותר, מוקף בעמודים לבנים. הוא על הבימה השניה, המבנה היווני העתיק. קולוסאום. הוא המופע הראשי.
הגיע זמן מותו. הנה, עוד רגע והיא תפנה חזרה, תניף פגיון ותבתר אותו לחלקים. או גרוע מכך. תניח לפיות הלהבה לרקד על גופו.
בעת שהכוהנת נושאת דברים- הוא לא מצליח להבין האם לקהל או לשמיים- שתי הנערות מושכות אותו אחורה, אל אבן לבנה, עגולה, במרכז המבנה הפתוח. הוא מבחין עתה כי ווים צומחים מתוך האבן.
הן משכיבות אותו על גבו והוא נרעד. האבן קרה. ידיו נמתחות מעל ראשו והשרשרת מתחברת אל הוו שלמעלה, למטה רגליו נכבלות לוו האחר.
הוא לא יכול לראות את הקהל או הכוהנת עתה, רק את העמודים הלבנים וביניהם השמיים- ריקים וחשוכים.
שוב רוח. כאילו משום מקום. משב צונן. נדמה לו שהרוח לא נוגעת בדבר מלבדו. הוא מרגיש את ליטופה הקר כאילו היו אלו (נחשים) ידיים.
ברקע קולה של הכוהנת מתגבר. המילים הופכות חדות יותר, מלאות תשוקה, ובאחת השירה חוזרת וממלאת את האויר- מלווה בתופים. התופים מתגברים במהירות. השמיים מתחילים להסתחרר.
בקושי רב הוא מצליח להרים את ראשו המסתחרר, להביט לכיוון הכוהנת והקהל.
למטה, הוא מבחין פתאום, הגופים עטויי הלבן חוזרים לנוע, לרקוד? לא, זה לא בדיוק ריקוד. סערת תשוקה נגעה בקהל ועתה הן כולן חולקות אותה זו עם זו, צמודות, נוגעות ומנשקות. ראשו מסתחרר. לפני המזבח עליו הוא קשור הוא רואה את הכוהנת, היא עומדת כפי שעמדה ופניו אל השמים, נושאת תפילה בעולה העשיר, ובין רגליה כורעת אחת הנערות. ידיה מסיתות את הטוניקה של הכוהנת ולשונה בין הרגליים הכהות הארוכות, מענגת, משרתת אותה.
הסחרחורת מתגברת והוא לא יכול יותר להחזיק את ראשו מורם.
אורגיה פראית סוערת למטה וכל שהוא יכול לחשוב עליו זה שהוא עומד למות וכל זה לא משנה. סערה של טירוף. האם הן יהרגו אותו בלב הסערה או שיניחו לו לגווע לאיטו בעודן נסחפות במערבולת התשוקה?
למעלה, בשמיים הריקים, ניצתים כוכבים. שוב. אלא שעתה אין זו קריצה בודדת, אלא גל של קריצות. אלפי כוכבים נדלקים ונכבים, מרצדים מול עיניו.
הכוכבים מתחילים להסתחרר והוא חושב שוב ושוב שזו הזיה, הרי... המחשבות מתערבלות בראשו, הרי... אין אלים בשמיים (אתה שלי!).
ולפתע הוא רואה אותה.
מתוך ריקוד הכוכבים הפראי היא יורדת אל הארץ, גופה כאילו מפוסל משנהב, שיערה כסוף, עיניה כוכבים. גופה עירום, אך הוא לא מצליח לראותה בבהירות, כאילו היא עוטה עליה בגד ערטילאי ומתעתע, כאילו היא לבושה באור ירח.
האם הכוהנת רואה אותה גם היא? או שמה זוהי הזייתו הפרטית?
היא יורדת מהשמיים, שפתיה מתוחות בחיוך. בגד אור הירח המנצנץ שלה לא מותיר מקום רב לדימיון. היא התגלמות השלמות. היא מציתה בו תשוקה. אין על הארץ אישה שתשתווה ליופיה.
ובעודה יורדת מהשמיים, היא לוחשת לו- "אתה שלי!". היא בקושי מניעה את שפתיה אולם קולה נישא מעל לשירה ולתופים, זורם דרכם אך מתעלה מעליהם, ומחלחל לתוכו, מעקצץ על העור שלו וסוחט אנחה עמוקה מפיו.
היא בוהקת, כמו פיות הלהבה, אם כי לא בזוהר כתום אלא כסוף, כאילו היא עשויה קרני ירח.
רגע אחד היא רחוקה, מחייכת אליו מהשמיים הקרים, ורגע מאוחר יותר, לפני שהוא מספיק להבין מה מתרחש, הוא מרגיש את העור שלה מתחכך בשלו. מגעה קר והוא חושב על (קרני ירח...) השמיים הקרים שהיא נולדה מתוכם.
הוא לא יכול להביט בה ישירות. הילה כסופה עוטפת- לא, לא עוטפת- נובעת מתוכה, והיא מסנוורת את עיניו, אולם הוא יכול להרגיש אותה. ידיה הקרות חוקרות את גופו, רגליים דקות וארוכות נעולות סביבו, ולמרות הקור שבמגעה, הוא מרגיש את העור שלו לוהט. הסחרחורת גורמת לשמיים מסביב להסתחרר והאישה הכסופה שמעליו היא הדבר היציב היחיד בנוף.
הוא מגורה- הוא מודע לכך- והוא מתפתל בניסיון להתקרב אליה, ידיה גורמות לו להצטמרר, הוא מודע במעורפל לקול שלו, מתחנן אליה, סוגד לה.
באחת היא מתישבת עליו- עוטפת אותו- וראשו נזרק אחורה, גאות של עונג מציפה אותו. הוא מרגיש שהוא אינו יכול להתאפק, עוד רגע ויגמור, אולם הרגע לא מתקרב, הוא רוכב על סף אינסופי, לא נגמר, והיא רוכבת עליו, צחוקה מצלצל כפעמוני כסף בשמיים.
הוא רוצה לגעת בה אולם ידיו הכפותות לא מאפשרות לו, וכאילו היא יכולה לקרוא את מחשבותיו (ודאי שהיא יכולה... לוחש קול מתוך בלילת מחשבותיו) חיוכה נעשה זדוני, מלגלג.
היא רוכנת אליו ולשון קרה מלקקת את צווארו. הוא נרעד, גניחה משתחררת מפיו. כשהיא מתרחקת ממנו הוא יכול לראות דם (הדם שלו) מרוח על שפתיה המתוחות בחיוך אינסופי.
התנועה שלה מסחררת, מהפנטת, הקצב שלה מתגבר והוא מרגיש שהלב שלו עומד להתפוצץ, הוא לא יכול לשאת את העונג הזה, עוד רגע והוא בוודאי ימות.
רחוק בשמיים כוכבים ניצתים ונדלקים, מרצדים, מסתחררים, ומדי כמה רגעים נדמה לו שהיא נעלמת בין הכוכבים, מתמזגת בהם, והוא לא יכול להבחין בין הזוהר הקר שלה לזה שדולק בשמים.
הוא קורא בתחינה שלא תלך, קולו חנוק, הוא מתנשם.
ריקוד הירכיים שלה סביבו מתגבר, היא קרה, כל כך קרה שנדמה לו שעוד רגע וליבו יפסיק לפעום, אולם החיכוך הצמוד, המושלם, סביב זיקפתו, מעיף את התודעה שלו הרחק והוא לא יודע האם הוא עוד חי או שמה כבר מת וכל זה לא מתרחש אלא במישור אחר, רחוק ולא ממשי.
רעם מתגלגל בשמים ונדמה לו שהוא נעלם בתוך פיצוץ של אור לבן, בוהק מסנוור.
אין אלים בשמים, הוא חושב- זו תפילתו האחרונה- וקול עולה מתוך מערבולת מחשבותיו: יש רק אותה.
למטה, על האדמה, בין עמודי האבן הלבנים, על המזבח העגול, שתי זוגות אזיקים שוכבים מחוברים לווים שיוצאים מהאבן. האזיקים נעולים. הם ריקים. ירח כסוף וקר עולה אל השמים ומאיר בחיוכו את האבן העגולה. אין איש על המזבח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Forest Nymph