Tjomnyi Lec

התשובות לדבריו של מייקל, כדרכן של כל התשובות הטובות, אותן לא יכולתי למצוא כשהיו הכרחיות, עלו לדעתי רק מאוחר יותר, כשהשיחה נגמרה ותמה ולא נראה שום סיכוי באופק לחזור אליה.

"שום דבר טוב לא יצמח מזה." מייקל אמר, אולם מאין לו שאני רוצה שיצמח מזה משהו בכלל? הרי אני הייתי זה שאמר שזה רעיון רע, שכל העניין הזה חולני במהותו ורקוב משורשיו, אני הייתי זה שלא הבין מדוע מאט רוצה אותי איתו, מה בכלל הוא רוצה ולמה. ברור שלא יצמח מזה שום דבר- לכל העסק הזה יש תאריך תפוגה! כשיגמר הסמסטר מאט יעלה על מטוס וישוב לחייו, ואני אמשיך בשלי, ואוקיינוסים יפרידו בינינו ויהיה ברור לשנינו שכך זה צריך להיות.

גם לא מעורבים כאן שום רגשות, והוא בכלל לא תחת העור שלי. הכל מרגיש מוזר, אולם טבעי שכך זה ירגיש בהינתן הנסיבות, ומה שקורה עכשיו הוא ממילא הזוי מכדי להיות אמיתי. הדבר שמכביד על הנשימה שלי יומם וליל הוא רגשות אשם, ושום דבר אחר חוץ מהם.

למחשבות האלו, הכה תקיפות וברורות והגיוניות, היה יכול אולי להיות תוקף כלשהו אם לא הייתי חושב אותן בשעת לילה מאוחרת בעת שאני שוכב ער עם מאט בזרועותיי, ישן בשלווה- הוא שוכב על גבו ואני על הצד, צמוד אליו, חוקר את תוי פניו במבטי ומתאפק שלא לבכות.

בשלב מסויים, כשהרגשתי שאני עומד להישבר, יצאתי מהמיטה- בשקט, נזהר שלא להעיר אותו- לקחתי סיגריה ופתחתי את החלון. הלילה היה שליו וקריר והעשן שהסתלסל דרך הנשימה שלי הצליח להרגיע, להרחיק את הביטוי העלוב והפתאטי של הצער שלי שביקש לצאת דרך עיניי.

אין ספק שמייקל טעה. אין בי שום רגשות אהבה למאט. אהבה אמורה להיות דבר מה טהור ויפה- אני מתרץ חשיבה זו בשטיפת המוח שעוברים כל בני התרבות המערבית- ואילו מה ששרר בינינו היה חולני ומעוות. אולי בשביל מאט זו באמת הייתה רק דרך משונה לתקן את האגו הפצוע שלו, אולי מחמת מה שעבר עליו, הוא חווה אי אלו רגשות מבולבלים (לא אהבה, בהחלט לא רגשות כאלו) והבלבול בצירוף עם הצורך בתמיכה משכו אותו אליי, לצורך תהליך תיקון מוזר כלשהו ותו לא. לא היה קשה לחשוב כך, במיוחד אם להתחשב בהתנהגותו ביום האחרון, בפרץ ההפקרות שנחת עליו.

אלו היו מחשבות מנחמות- לא נעימות במיוחד אולם קרירות ורגועות ולא נגועות בטירוף הרגשי שעברתי, והן הציעו פרספקטיבה ריאליסטית מעט יותר על כל המצב.

למרות זאת, הן לא יכלו להסביר לי מדוע כשמאט התעורר זמן קצר לאחר שקמתי- מגלה שנעלמתי ממיטתו וכל שנותר ממני הוא צללית שמוטת כתפיים מול החלון- מדוע הוא קם וחיבק אותי, מבלי לומר מילה, נדחק ביני לבין החלון והתחבר אליי בהתאמה מושלמת, כמו חתיכת פאזל מתאימה, וזרועותיו נסגרו סביבי בחוזקה, ומדוע כשעשה זאת כאבתי אף יותר.

מאז אותו היום, אותה השיחה עם מייקל, לא הזדמן לי יותר לשוחח עם איש מחבריי- אם הם בכלל היו כאלו- ואחר ההזדמנות הזו גם לא חיפשתי. מאט הפך למרכז עולמי ואותם טיעונים הגיוניים ששיננתי בלי סוף בלילה שלאחר השיחה עם מייקל- אחיזתי בהם הפכה רופפת יותר ויותר עם כל יום שעבר.

לא רק עם חבריי איבדתי את הקשר- לא תקשרתי יותר עם איש מלבד למאט, וגם איתו כמעט שלא דיברתי. נדמה היה לי לעיתים שהוא יכול לקרוא במבטי כל רגש, כל מחשבה מעורפלת, ומעבר לאותן מחשבות חסרות מילים ורגשות, לא היה לי דבר לומר לו.

כשהגיעה תקופת המבחנים (בה עשיתי הכל כדי לא לחשוב על מה שהיא עמדה להביא- את הקץ על אותה שגרה הזויה שפיתחתי עם מאט), למדתי בקושי רב. איך יכולתי להתרכז כשהיצור המושלם הזה היה קרוב כל כך אליי? איך יכולתי להתרכז עם כל הסערה, הטורנדו הזה, שהסתחרר בתוכי- לא ברור ומחריד?

הייתי בורח לספריה, שם הוא לא יכול היה להוות לי הסחת דעת, אולם הסבלנות שלי הייתה פוקעת אחרי למידה של שעתיים לכל היותר (שגם אותן סבלתי בקושי רב) שאחריהן הייתי בורח חזרה אליו ומתנפל עליו כאילו שלא היו אלו שעתיים בהן חיכיתי לו, אלא שנתיים.

במחשבה לאחור, אני מבין שהיה לי מזל שבכלל הצלחתי לסיים את לימודיי. הייתי קרוב מאוד לכישלון. על מצבו הלימודי של מאט לא ידעתי הרבה, בעצם, לא ידעתי עליו הרבה בכלל, שום דבר כמעט.

"אני לא מפריע לך ללמוד?" שאלתי אותו באחת הפעמים בהן ברחתי אליו מהספריה אחרי שבקושי החזקתי את עצמי שם למשך שעה, כשלרגע הצלחתי להביא את עצמי להתנתק משפתיו.

"לא, זה בסדר." היה כל מה שהוא אמר ולא הייתי זקוק לשכנועים נוספים. יותר גם לא ניסיתי לשאול.

ביליתי איתו כמעט כל רגע פנוי שהיה לי. לא תמיד רק בסקס. לעיתים כל שרציתי היה לחבק אותו- לרבוץ על המיטה איתו בזרועותיי. יכולתי להעביר שעות בבהייה בו.

ולמרות הכל, כמעט שמעולם לא דיברנו- לא שיחה משמעותית, בכל אופן- ומעולם לא חיברנו את שני המיטות בחדר לאחת על אף שישנו יחד כל לילה מאז הפעם הראשונה שהלכתי אליו וכמעט עד סוף הסמסטר. חיבור המיטות יחד היה מהווה אמירה, הודאה כלשהי בקשר שניהלנו, ואני מניח שאותו הקשר הבלתי מוגדר היה משהו שלא רצינו (ואולי רק אני לא רציתי) להודות בכלל בקיומו.

ימים ספורים לפני סוף הסמסטר הכל התפוצץ.

הייתי בדרכי החוצה מההרצאה האחרונה שלי לאותו היום כשמאט התקשר אליי. הוא מעולם לא התקשר אליי לפני כן והשם שלו- לא 'מאט', אלא 'מאטי'- מהבהב על מסך הטלפון הנייד שלי נראה לי מבשר רעות.

"אני צריך להגיד לך משהו-" הוא התחיל ומיד התפרצתי לדבריו, אולי מפחד: "אתה בחדר שלך? אני אהיה שם עוד חמש דקות."

"אני לא בחדר. ואני לא אוכל להגיד לך את זה פנים מול פנים." הוא נאנח.

"מאטי..." שמעתי את עצמי ממלמל.

"אני לא יכול-" ושוב קטעתי אותו, מבלי לחשוב על כך אפילו. היה ברור לי מה הוא עומד לומר. "מאטי, בבקשה..." שוב שמעתי את עצמי אומר לו, והקול שלי נשמע כאילו הוא מגיע ממרחק.

"אני לא יכול להמשיך להיות איתך."

להיות איתך- זה היה הניסוח המדוייק שלו. במשך חודשים נמנעתי מלחשוב על מה שהתרחש בינינו, על ההגדרה של אותו הדבר הלא ברור והמעוות, והוא סיכם את זה בפשטות מדהימה בשתי מילים קטנות. והוא צדק. זה באמת מה שעשיתי במשך אותם החודשים- בלי הגדרות וסיבוכים- פשוט הייתי איתו.

קפאתי במקומי. שוב. רק שהפעם נדמה היה לי שאני לא אצליח לזוז יותר לעולם.

"אני מצטער," הוא אמר כשלא זכה לשום תגובה ממני, "אבל אתה צדקת, זה לא נורמאלי וזה לא אמור להיות והגיע הזמן שנסיים את זה."

הרעד שליווה את קולו במילים הראשונות שאמר נעלם כלא היה ולפתע הוא היה קר וחד וחתך דרכי כל כך מהר שאפילו לא הספקתי להרגיש את הכאב שבחתך.

עוד רגעים ארוכים של דממה. הזמן נעצר מלכת.

שוב קולי הגיע לאוזניי ממרחק- "אני מניח שאתה צודק, זה... זה יהיה הדבר הנכון לעשות." הייתי כל כך רחוק מעצמי כשאמרתי את המילים האלו.

ואז הוא אמר שוב- "אני מצטער." וניתק.

נותרתי ריק. הלכתי לחדר שלי- לחדר הישן שחלקתי עם מייקל- וכל אותו הזמן לא הרגשתי דבר. הלכתי כמכונה, רואה דרך האנשים שעוברים לידי ולא אותם, לא מתנגש בקירות רק מעצם ההרגל שבמסלול ההליכה שלי. הגעתי לדלת ולא הייתי מסוגל להיכנס. ירדתי למטה ויצאתי מהבניין. מצאתי פינה מבודדת ורחוקה בדשא שמחוץ לבניין המגורים והתישבתי שם- לא חושב ולא מרגיש ולא רואה דבר- והדלקתי סיגריה. אני לא זוכר מתי היא נגמרה ומתי הדלקתי את הבאה, והאם בכלל זכרתי להביא אותן לפי ולשאוף את העשן. איני זוכר מתי ירדה החשיכה אולם הקצתי בשלב מסויים של הטראנס שאחז בי והבטתי למעלה, אל חלונות בניין המגורים.

הייתי מאחורי הבניין, בצד אליו יוצאים החלונות של החדר הישן שלי, וחדרם של אלכס וטוד, וחדרו של מאט.

האור היה מכובה אולם יכולתי לראות את הצללית שלו בחלון, ואת נקודת האור האדומה של קצה הסיגריה הבוערת.

הכישוף נשבר והרגשות החלו לזרום- לאט לאט- בחזרה לתוכי בעת שקמתי ופסעתי חזרה לתוך הבניין.

הדרך לחדר הישן שלי עברה דרך שלו ומצאתי את עצמי עוצר ליד הדלת, נקרע בין הרצון לנקוש לבין הידיעה שעליי בוודאי ללכת.

לא הספקתי להגיע לכדי החלטה ולפני שהבנתי מה קורה, עיני התמלאו בלחלוחית וראייתי היטשטשה. למזלי המסדרונות היו ריקים, אולם אני חושב שזה לא היה משנה דבר גם אם הם לא היו.

נקשתי על הדלת ולא זכיתי לתשובה. נקשתי שנית ושוב לאחר מספר דקות ובפעם הרביעית הופיע קולו של מאט מאחורי הדלת.

"בבקשה תלך."

במקום להשיב נקשתי שוב.

ושוב.

ושוב.

ואז לא יכולתי להקיש משום שגל הבכי שעלה מתוכי הרעיד אותי וכופף את גופי ובקושי יכולתי להרים את היד.

ואז שוב.

ולפתע הוא פתח את הדלת. בוודאי נראיתי נורא שכן הבעת פניו הקרה התרככה.

לא ידעתי מה לומר לו.

"תלך לפני שמישהו יראה אותך." הוא אמר בשקט.

"לא אכפת לי." עניתי לו בקול צרוד מדמעות.

הוא נאנח. "אני לא הולך לשנות את דעתי."

הוא נשען על משקוף הדלת ותפסתי בפרק ידו כאילו שעמדתי לטבוע והוא היה נקודת האחיזה היחידה שלי בעולם.

"מאטי... בבקשה..." היה כל מה שהצלחתי להפיק מבין הרעידות שטילטלו את גופי. "אני צריך אותך."- אותן המילים שהוא עצמו אמר לי פעם.

נראה כאילו הכאב שלי רק חיזק את הקיפאון שהוא ניסה להיאחז בו.

"אתה לא צריך אותי ואני לא צריך אותך. עכשיו, בבקשה תלך." פניו היפות היו מכוסות קרח בלתי נראה.

רציתי למשוך אותו אליי, לנשק אותו- לכפות את מגען של שפתיי על שלו עד שהוא ימס ויפסיק לנסות ולעצור אותי. הייתי מוכן להשפיל את עצמי כמה שרק היה נדרש אולם הוא סגר את הדלת בפניי, נועל אותה במהירות ומותיר אותי במסדרון הריק.

חזרתי לאט, בהליכה מתנדנדת כשל שיכור, לחדרי. הדלת הייתה נעולה ולא יכולתי להישיר למייקל מבט כשהוא פתח אותה. הלכתי למיטה שלי, התישבתי והתקפלתי מיד לשניים, מחבק את רגליי ומסתיר את דמעותיי מהחדר וממייקל.

"אני מבין שמה שאמרתי שיקרה סוף סוף קרה." הוא אמר. לא בקור- בכעס- אולם כנראה שהייתי עלוב ומעורר רחמים מספיק כדי שהכעס יעזוב אותו ולאחר דקות ספורות הרגשתי אותו מתישב לצידי, מניח יד על הכתף שלי.

הרגשתי שאני מתפורר לרסיסים. כל נשימה כאבה.

לאחר זמן שאיני יודע להעריך אותו הבכי נפסק ונותרתי רק עם הכאב והריקנות באמצע החזה שלי. מייקל עוד ישב לצידי וכשהרמתי את ראשי הוא הציע לי סיגריה. לא דיברנו. לא היה צורך בכך.

לא התכוונתי לנסות ולשכנע את מאט יותר לשנות את דעתו. הבנתי שלא היה בכך טעם וגרוע מכך- ידעתי שאיני צריך, שהוא צדק, שאני צדקתי עוד מוקדם בהרבה ממנו, ואני הייתי גם זה שטעה.

ביום הבא, באחת ההפסקות, מייקל ניגש אליי. "נצא לסיגריה, למעלה?" הוא שאל והמהמתי לאות הסכמה. הייתי אסיר תודה לחברתו אולם לא ידעתי כיצד לנסח זאת במילים. הייתי אסיר תודה גם להבנתו השקטה.

עד לרגע שבו הגענו למעלה, אל פינת העישון, לא הייתה לי שום כוונה לפנות למאט יותר. זה כאב וזה עמד לכאוב עוד זמן רב אולם זה עמד גם לעבור בסופו של דבר. הייתי נותן לזה לגווע בשקט אם לא הוא. אם לא מה שהוא עשה.

פתחתי את הדלת בשקט- לא מתוך כוונה כלשהי אולם כך זה יצא- וכך מי שהיה בפנים לא שמע אותי. אני מייקל היינו דוממים בעת שעלינו במדרגות ומי שהיה בפינת העישון היה שקוע מספיק במעשיו כדי שלא להבחין בכך שמישהו היה בפתח.

עם הגב להדלת היה טוד, ודחוק בינו לבין הקיר שמולה, עם ידיו נעולות יחד כמו בתפילה ומרפקיו צמודים לקיר, היה מאט.

מחשבתי הראשונה הייתה שטוד אונס אותו. שוב. הייתי מוכן לקרוע אותו לגזרים באותו הרגע אולם קולו של מאט עצר אותי. קולו היה גבוה, דק וסדוק, פיו הפיק תחינות אולם בקשותיו מטוד לא היו שיפסיק, להפך, הוא ביקש שימשיך, שלא יעצור, הוא ביקש חזק יותר, ואם אפשר- שגם ינשוך אותו.

הייתי קפוא ואיני יודע מה היה קורה הלאה אילולא ידו של מייקל- כבדה ויציבה על הכתף שלי- שמשכה אותי משם בהחלטיות.

הוא מינה את עצמו לשומר הראש שלי לאותו היום- גורר אותי לשיעורים ויושב בהם לצידי, משגיח מדי כמה דקות במעשיי והכיוון אליו מופנה מבטי. הוא היה איתי בהפסקות- מציע לי לצאת החוצה לסיגריה ואני הלכתי אחריו- לצידו, ליתר דיוק, שכן הוא לא הניח לי לצאת משדה הראייה שלו.

מייקל ואני היינו רשומים לאותם הקורסים יחד והדבר הקל עליו לשמור עליי לבל אעשה דבר מה מטופש. גם ללכת לחדר הוא לא הניח לי ומשך אותי לשיעורים אליהם היינו אמורים ללכת, כנראה מתוך המחשבה (ההגיונית) שהסחת דעת תהיה טובה מזמן להתבוסס במחשבות של עצמי.

מייקל ביצע את התפקיד שלקח על עצמו נאמנה והצליח למנוע ממני לראות את מאט או טוד במשך כל היום.

היה רק רגע אחד באותו היום בו לא הייתי תחת השגחתו- כשחזרנו לחדר שלנו במגורים והוא הלך לרגע קל לשירותים. זה היה הרגע בו הלכתי לחדרו של מאט, ללא היסוס או מחשבה.

נקשתי על הדלת בהחלטיות וכשהוא פתח אותה- מביט בי בהפתעה- נכנסתי לפני שהוא יכול היה לעצור אותי. נעלתי את הדלת אחריי וכשפניתי אליו הוא נסוג. הלכתי אחריו עד שלא היה לו עוד לאן להתרחק- הוא התנגש בגבו בארון ואני סגרתי עליו, תופס בפרקי הידיים שלו.

"למה עשית לי את זה?" הקול שלי היה שקט, מאופק, והמילים הסתננו מבין שיניי החשוקות וראיתי שהוא פוחד.

"לא עשיתי שום דבר אסור." הוא סינן חזרה בקור.

"זה היה בכוונה, נכון? אתה רצית שאני אתפוס אותך איתו? כמו שרצית פעם שהם יתפסו אותך אותי?" הרגשתי את השליטה העצמית שלי מתרופפת. לא נותר הרבה מהכאב שהרגשתי ביום הקודם, ולא משום שהוא נעלם, אלא משום שהוא היה קבור תחת לכעס צורב מאין כמוהו.

מאט ניסה להשתחרר מאחיזתי אולם לא הייתה בכך תועלת רבה.

"תגיד לי אם זה היה בכוונה!" טלטלתי אותו והוא סירב להביט בפניי. "תענה לי!" קולי היה קרוב לצעקה וכשמאט סירב לענות, סירב להישיר את מבטו אליי, עזבתי את אחד מפרקי ידיו (עליו כבר היה הדפס שהותירה אחיזתי) וסטרתי לו. לא חשבתי על כך, לא תכננתי, פשוט עשיתי את זה. תודעתי הייתה מכובה באותם הרגעים. הרגשתי רק כעס, זעם, ולאותו הזעם נתתי (מבלי להחליט על כך במודע) לצאת החוצה.

הוא שאף אויר בחדות כשעשיתי זאת, כולו הלם וזעזוע, עיניו- כשחזרו להביט בי- היו מכוסות לחלוחית ונצצו.

הוא ניסה לנצל את ההזדמנות בה אחיזתי בו לא הייתה מלאה ולהתחמק, אולם הצליח רק להתרחק ממני מעט לכיוון הדלת, ואז אני הפלתי אותו- לא, לא הפלתי- זרקתי אותו לרצפה. הוא נפל על גבו לרצפה ועוד לא הספיק להרים את עצמו חזרה כשכבר הייתי עליו.

אחת מידיי זלגה אל הצוואר שלו ונסגרה עליו, לוחצת קלות. אולי לא כל כך קלות, איני בטוח, איני בטוח שזה הייתי בכלל אני שם. תחתיי מאט נאבק וניסה לברוח ממני ללא הואיל.

"תגיד לי אם זה היה בכוונה." לחשתי לאוזנו והוא נרעד.

אצבעותיו של מאט ניסו לתלוש את ידי מצווארו.

"הייתי צריך את זה!" הוא נאנק לבסוף.

"היית צריך את זה? ואותי אתה לא צריך, נכון?" הקול שלי החל להישבר.

דפיקות רמות על הדלת גרמו לליבי להחסיר פעימה. מבלי לחשוב על כך סגרתי באחת מידיי על פיו של מאט שניסה עתה להשתחרר ביתר שאת.

"סאם, אתה שם?" יכולתי לשמוע את קולו של מייקל מגיע מהמסדרון.

"תשתוק." לחשתי למאט ובעת שמייקל דפק על הדלת בפראות וקרא לי, המשכתי ללחוש באוזנו, "הוא לא באמת שמר עליי היום, אתה יודע? הוא שמר עליך. הוא שמר עליך כי הוא ראה אותי אתמול, אחרי שהעפת אותי מכאן, והוא היה איתי היום כשראיתי את טוד מזיין אותך בפינת העישון, והוא כנראה חושב שאני עומד להשתגע. אתה גורם לי להשתגע, מאטי, אתה יודע את זה?"

מתחתיי מאט ניסה להניד בראשו לשלילה, עד כמה שאחיזתי בו אפשרה לו, מנסה לומר לי שזה לא היה בכוונה, או אולי שלא, הוא אינו יודע ואין לו כוונה לגרום לי להשתגע, ואולי זו סתם בקשה אילמת שאניח לו.  עיניו היו קרועות לרווחה כשהביט בי ופניו הביעו תחינה אילמת.

מייקל הלך בסופו של דבר ועזבתי את פיו כדי לתפוס את פרקי ידיו יחד ולסגור עליהם ביד אחת מעל ראשו.

"איך זה קרה? תספר לי. אתה באת אליו?" דרשתי.

"אנחנו לא ביחד, סאם! אני לא חייב לך כלום!" מאט ענה לבסוף מבין שיניים חשוקות והכעס שגעש בתוכי הניע את היד הפנויה שלי לסטור לו שוב. הפעם הוא נאנק בכאב ומתוך מערבולת הכעס בה טבעתי, קלטתי שזה מגרה אותי. נורא.

"תגיד לי מה אמרת לו או שאני אסטור לך שוב."

"למה אתה עושה לי את זה?" היה כל מה שמאט אמר ולרגע כמעט שנשברתי, אולם הכעס הציף והרחיק כל רגש אחר שחוויתי, הפך אותו ללא נגיש, לא מודע, לא מפריע.

הסטירה השלישית העלתה דמעות לעיניו.

מאט שתק וסבלנותי פקעה מלחכות שידבר. ידי הפנויה זחלה אל מתחת לחולצה שלו והוא נרעד. ציפורניים קצרות- תוצר של הזנחה קצרה- ניסו להינעץ בעורו, עד כמה שיכלו, וכשתפסו להן אחיזה נוחה, החלו לזרום מטה, במורד החזה שלו. יכולתי להרגיש חתיכות קטנות מהעור שלי נתקעות מתחת לציפורניים שלי. יכולתי לדמיין כמה יפים היו השבילים האדומים שהותרתי עליו. הוא התפתל תחתיי, ונאנק וביקש שאפסיק.

הפסקתי. ובמקום זאת פניתי לנעוץ את שיניי בכתפו- לאט ובעוצמה- עד שכמעט וצרח.

ידי מצאה את דרכה בינינו כדי להגיע אל בין רגליי, ונרעדתי מעוצמת השמחה הזדונית והמרושעת שהציפה אותי כשגיליתי שהוא היה מגורה.

"אתה רוצה אותי מאטי?" שאלתי, מחייך חיוך שבוודאי נראה מטורף.

"לא! תעזוב אותי!" מאט נאנק ושוב סטרתי לו- חזק יותר הפעם- והיה בזה די כדי לגרום לו לבכות.

"לא יפה לשקר, מאטי."

בעת שדיברתי הכנסתי את ידי לתוך מכנסיו הצמודות ואצבעותיי ליטפו את זיקפתו בעדינות. הוא לא הצליח לעצור את הגניחה שברחה מבין שפתיו.

"אתה רוצה אותי?"

הפעם הוא הנהן.

סטירה.

"תגיד את זה. תגיד לי שאתה רוצה אותי. תגיד לי את זה כמו שאמרת לטוד."

"בבקשה.. אני רוצה שתזיין אותי... אני צריך אותך!" מאט יבב מבין דמעותיו, עתה גופו לא התפתל בניסיון לברוח ממני אלא בניסיון להתחכך בי, להתקרב אליי.

רציתי אותו כל כך באותו הרגע. על אף מה שעשה. על אף הכאב המפלח והכעס הבוער. רציתי להכאיב לו ולאנוס אותו, רציתי שיבכה ובאותה העת, שיתחנן שלא אפסיק, רציתי לנשק אותו, אולם בתוך מערבולת הכעס מצאתי את עין הסערה ומתוכה שאפתי את הקרירות שאפשרה לי-במקום לממש את הרצונות האלו- לעזוב אותו באחת ולקום.

הוא מיד התגלגל והתרומם על ברכיו וידיו ונותר כך, מרים אליי מבט מלא תחינה.

היה זה מסוכן להביט בו. בקלות הייתי יכול להישבר ולהיכנע. לא רציתי להסתכל עליו אולם לא יכולתי להימנע מכך.

גופי בער בתשוקה וליבי דאב אולם הצלחתי להתנתק ממנו ולצאת. מותיר אותו מגורה ובוכה ולבד.

הכעס עזב אותי ברגע שחזרתי לחדרי, כמו גדר שנקרעה ממקומה, וכל הרגשות שהסתתרו מאחוריה זרמו והציפו אותי באחת. הצטערתי. הצטערתי כל כך. רציתי לחזור אליו ולנעול אותו בין זרועותיי, ולומר לו אלפי פעמים כמה שאני מצטער, אולם מייקל חזר לפני שהספקתי לצאת ולא הניח לי.

יומיים לאחר מכן- בהם הייתי בעיקר נעול עם מייקל בחדר, נואשות מנסה לפנות מעט מתשומת הלב שלי ללמידה- מאט עזב. נודע לי שהוא עזב במהירות, מיד לאחר שהגיש את המבחן האחרון שלו. דבריו היו ארוזים כנראה לפני כן וברגע שסיים, חזר לחדרו, לקח את מזודותיו ונעלם. את התעודה שלו הוא עתיד היה לקבל מהאוניברסיטה בה למד. רחוק באירופה, היכן שאוקיינוסים הפרידו בינינו.

איני זוכר הרבה מהימים הבאים. הם עברו בניתוק- ניתוק שלי מעצמי. עברתי את המבחנים, איכשהו, קיבלתי את התעודה שלי בלי להרגיש בעניין דבר.

מייקל חיבק אותי ביום האחרון, אחרי שסיימנו כל אחד לארוז את דבריו והיינו מוכנים לעזוב.

"יהיה בסדר." הוא הבטיח לי ודרש שאשמור על קשר.

השמש עמדה גבוה בשמיים כשהתישבתי במונית שחיכתה לי מחוץ לשערי הקולג'. בלילה ירד גשם קל והשמיים היו עתה נקיים, צבעם היכנשהו בין אפור לצהבהב, גוון חולני, מכאיב. המונית הביאה אותי לשדה התעופה וממנו הייתי אמור לקחת מטוס חזרה לבית הוריי.

קניתי כרטיס ופניתי לבית הקפה הקרוב, קונה קפה, מוצא את פינת העישון, מדליק סיגריה, לא מרגיש דבר.

ישבתי מול חלונות ענק ובהיתי במטוסים הממריאים.

עדיין לא מרגיש דבר.

גשם החל לרדת בחוץ.

ניצוץ נדלק, רחוק בתוך הריקנות שבתוכי, נראה כמבעד למסך ערפל.

כיביתי את הסיגריה כשהיא עוד הייתה חצי מעושנת.

הותרתי את הכרטיס על הבאר מולו ישבתי, ליד כוס הקפה הריקה למחצה.

חזרתי לקופות וקניתי כרטיס אחר.

זה מטורף, אני יודע, זו טעות במהותה, ועוד שאיני יודע עליו דבר וחצי דבר. רק את המדינה ממנה הגיע, את שמו ושם המשפחה שלו ואת שם האוניברסיטה בה הוא למד.

לא מספיק מידע כדי ליסוע לחפש אחריו. רעיון מטומטם- מופרע באמת.

אבל זה לא משנה, חשבתי לעצמי. דבר לא היה משנה.

היה רק אותו והוא היה בכל מחשבה, דמותו הבזיקה בעיני רוחי בזויות שדה הראיה שלי לאן שלא הפנתי את המבט. טעמו עלה על שפתיי עם כל נשימה, וכל נשיפה הרגישה כאילו היא לא תפסיק עד שריאותיי יהיו ריקות מאויר ואני אקרוס לתוך עצמי.

עננים קרועים מתרחקים ממני עתה, ואני מתחיל לחוש סחרחורת ומתיק עיניי מהחלון.

אני צריך משקה. אני ממש צריך משקה. הדיילות יחזרו להלך במעברים אחרי ההמראה, בעוד דקות ספורות, והמחשבה הזו מנחמת אותי מעט.

עיניי נעצמות, לא מעייפות, ואני רואה אותו בעיניי רוחי.

אני יודע שאני צריך לעזוב אותו, לשכוח כל דבר שקשור בו, אולם איני יכול. איני רוצה.

ואולי בעצם כך זה צריך להיות?

העננים מתרחקים, נעלמים למטה יחד עם כל ההיגיון והשפיות שהותרתי מאחור כשעליתי למטוס, ואני חושב: אולי בכל זאת הוא צריך אותי?

מה אם שוב הוא אינו יכול לישון בלילות?

סוף.