בימים בהם אי אפשר לסמוך על אף אדם שעובר מולכם ברחוב, שבני הנוער משתגעים וכבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם, שהפליטים ובני המיעוטים מוצאים נחמה באלימות הגואה, שהגזענות גוברת ולהקת פלמינגואים חוטפת בראש, החלטתי שזה הזמן להסיק מסקנות ולנסות להבין- מה לעזאזל קורה פה?
הכל התחיל מאז שערוץ הילדים עבר מערוץ מספר 6 לערוץ 46 או 80, מאז שדנה דבורין, ליאת אחירון ועדי עזרוני עזבו את הערוץ, מאז שהשירים של הערוץ הפכו מ"ערוץ הילדים המקום האמיתי" ו"סימן שאנחנו מגזימים" לשירים ללא שום מוסר שכל תוכנם על בנים, בנות ומה שביניהם. הכל התחיל מאז שהתכניות של הילדים השתנו, מתכניות כמו "האסופית" ו"טוב טוב הגמד", לתכניות כמו "בראץ" ו"הכי בסטייל". מאז שפורנו נהיה כל-כך זמין, מאז שאפילו המנחים בערוצי הילדים לא לבושים מספיק. יודעים מה? מאז הכל נגמר. הכל נרקב.
כשהייתי קטנה הייתי פותחת כל בוקר עם "בוב הבנאי","מגי והמפלץ שלה" ואם הייתי ממש ברת מזל ואמא שלי לא הייתה שמה לב לשעה אפילו הייתי זוכה לראות את "המופע של לולו" על הבוקר. לכיתה א' הגעתי לפני שידעתי לקלל. לפני שבכלל הבנתי מה פירוש המילה "זין" ומה זה בכלל אצבע משולשת. אחד הבנים מהכיתה שלי דאז נעמד מולי וסימן לעברי אצבע משולשת ומרוב תמימותי או טיפשותי, סימנתי לעברו אצבע רגילה. כמה חודשים עברו עד שהעזתי לשאול את אחת הבנות מה פירוש הסימון הזה. לא הרגשתי פחד להסתובב בחוץ. אמא תמיד דאגה יתר על המידה שלא אסתובב לבד בחושך אבל לא היה קיים בי שום חשש.
פתאום הגיעו הכבלים ונפתחנו למספר של ערוצים לילדים וערוץ הילדים המוכר והאהוב עבר שינויים יותר ויותר גדולים. ולא רק הערוצים השתנו, גם אנחנו. השעמום הכה בנו. הרגשנו שאנחנו מכירים הכל ויודעים הכל. שכל מה שצריך יש לנו ושאת כל מה שאנחנו רוצים לחוות אנחנו יכולים לחוות בשנייה. אז כמו שאמא שלי התחילה לשתות אלכוהול בגיל 18, אני התחלתי לשתות בגיל 15. למה? כי אפשר. כי זה זמין וקל. כי זה אסור. כביכול לפי חוק אבל מה שווה חוק אם כל-כך קל לעבור עליו? לא הרגשתי ואני לא מרגישה שמישהו באמת ניסה לעצור בעדנו. בדיוק כאן הכל התחיל. מתיחת הגבולות מעוררת הרחמים שצועקת לתשומת לב ומשליטה פחד ברחוב.
גדלתי והתקלקלתי. למדתי שבשביל "לשרוד" בבית הספר וככל הנראה גם בעולם צריך לדעת לעמוד על שלך ובשביל לעמוד על שלך צריך גם לדעת לקלל ולדרוך על מי ש"צריך". למרות שהפה שלי התלכלך מעולם לא השתמשתי בו כנשק כלפי אחרים. מעולם לא החרמתי מישהו ומעולם לא השתמשתי בכוח הפיזי שלי כנגד אחרים, מעצבים ככל שלא היו. משהו מאותם קליפים של ערוץ הילדים הדהד בי. "זה סימן שלא ראינו שאנחנו מגזימים" הם שרים שם, "אלילי הילדות" שלי, אלילי המוסר שלי. היום אין יותר קליפים כאלו. היום אין סימן כזה. היום יש אלילי מין "כוכבים" שחייבים להיראות טוב ותו לא.
לאט לאט הכל החל להתפורר. לא נשאר במה לצפות מלבד טלנובלות, ריאליטי וסדרות ללא כל עומק. וככה נרקבים. מצאתי את עצמי בוהה במרקע ומתמכרת לשטויות כמנסה לשכוח את המציאות ואת הדברים החשובים באמת. ואם להיות כנה, בעניין הזה כל התכניות האלו הצליחו בגדול ואתם מוזמנים להוריד את הכובע בפניהן.
"הנוער של היום", כמה שנאתי לשמוע את זה יוצא מפי המבוגרים כשהייתי קטנה אך יחד עם זאת ידעתי שגם אני אומר זאת על דור ילדיי. לא ידעתי שאומר זאת על אחותי כשבסך הכל תשע וחצי שנים מפרידות בינינו. ולהלן נזקי תשע וחצי שנים של הזנחת דור, של התעלמות מהנעשה מתחת לאף שלנו- בגיל 6 אחותי כבר פלטה את המילה "זין" ו"זונה" מהפה גם כשלא ידעה בדיוק מה הפירוש. אחותי דואגת מגיל מאוד צעיר לצבוע אצבעותיה בלק ולהסתתר מאחורי איפור כדי "להיות יפה". אחותי גדלה על תכניות של בראץ שגם אם תחפשו, לא תמצאו הרבה תוכן- איך מתחילים עם בנים, איך מסתכלים עליהם וכמה חשוב להראות טוב. אחותי בת 10 וכבר התחילה להוריד שערות כדי שלא יצחקו עליה. הדוגמאות עוד רבות אבל המסקנה כבר ברורה- אחותי גודלת בדור שאף אחד לא עוצר בעדו. שאף אחד לא לוקח עליו אחריות. דור שהטכנולוגיה מגדלת וגם היא, כדרכה, הסירה מעצמה כל אחריות והרימה ידיים.
לא תמיד להורים יכולת להשפיע על דמות בנם. במאמץ שהילד שלהם לא יהיה כדמות הנוער המצטייר, לא תמיד העבודה תשתלם ותעזור. דורות משתנים וזו עובדה שאי אפשר לשנות. בכל דור קיים משהו שלא היה בדור הקודם. לא ייתכן שדור שלם יבלע בגל של אלימות ושכרות. גם אם יחולו כל השינויים בעולם לא ייתכן שהמדינה תרים ידיים. תמיד היו מקרי אונס, תמיד היו דקירות, תמיד היו רציחות. החדשות מאיימות, המציאות מפחידה. מילדה קטנה שלא פחדה ללכת בחושך הפכתי בחורה חשדנית שלא מרגישה בטוחה ללכת לבד ברחוב גם באמצע היום. פעם היו לי סיבות- למה לא לפחד? למה לי זה לא יקרה? היום אני מחכה שמישהו יקום וייתן לי סיבה אחת להרגיש בטוחה. סיבה אחת לחשוב שיש מקום בטוח להביא אליו ילדים.
אז מה לעזאזל קרה לנו? התפתחנו וזה מאוד נכון ויפה בהרבה מובנים אבל לא ידענו ולא למדנו לשים גבולות. איבדנו את האחריות שלנו לדור ההמשך. למדנו שצריך לחשוב גדול, שכסף יותר חשוב מתכנים ומוסר. שאפשר לשחק באנשים בתכניו ריאליטי שהן, דרך אגב, לגמרי לא ריאליסטיות. העלינו לדרגת אל את אי אילו המופיעים בטלוויזיה. ומי מבינינו לא רוצה להיות אל? לא הייתם עושים הכל בשביל זה? אנחנו חיים בעולם של פורנו. בעולם בו צלמים נכנסים ב"זום" לתחתונים של אנה אהרונוב ושל נטלי דדון, לעולם בו בית בושת אינו מוסתר יותר וכל ילד בן שש יכול להיכנס לאינטרנט ולראות איברי מין מנצנצים לעברו. והכי עצוב, השעמום הזה, שדובר עליו כה הרבה, שאף אחד לא עוזר לו לפוג, מוכיח כמה החקיקה זולה. באיזו קלות אפשר לירוק על החוקים, באיזו קלות בכלל ניתן לעבור עליהם. האדם הפך למצרך. האם הוא יותר זול מהקוטג'?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
