הבוקר בדרך לרכבת שיחקתי משחק של אנשים ששונאים משחקים.

קודם הפכתי קלה, עשויה פירורים נמסים, מובלת זורמת בצד הדרך עם שאר הטללים, מתייעדת לחורים הקרובים.

כשהייתי פנויה ממחשבות על האיחור המתבשל בסינכרון של השמש והשעון והרכבת הממאנת (בלי תיאום איתי כמובן,) יכולתי לחשוב על מה שהוא לא אני.

לו הייתי כל אדם אחר. לאו דווקא אדם,

זה עובד גם

עם חפצים.

אני הילדה הראשונה משמאל, נגררת בשרשרת של תלבושות אחידות. אבא יודע את הדרך ואני פנויה לבהות.

אני הגבר המתגלח באוטו, רואה ואינה נראית. שוכחת פרטים חשובים.

אני האישה הזו שמחכה להסעה - הנה בני, מלקק את כף ידו. בד"כ בבקרים הוא לוקח איתו מזלג ועסוק בבחינה מדוקדקת של שיניו על כל הביטיהם. היום הוא בלי, ומלקק את כף ידו. ואין לי חשש ממבטים של העוברים ועוברים ואין הם מכבידים עליי- אני וכף היד והלשון והרוק חיים בשלום. אף שזיפים לו, וקול נהימתו בוגר וזר להחריד, וידיו גדולות. שלום.

אני שלט חוצות, מאובק ועצוב. אינני מבינה מכוניות או אנשים. אני טוענת וטוענים נגדי. הציעו לי אמיתות אותן קיבלתי עד שהתקלפו מעצמן, לא עמדו במבחני הזמן והמשקעים.

(אני אמת. אינני אמת, זה רחוק מדי)

אני מגפיים מטופפים בהדפס פרחים ושפריץ מים. כורעת תחת העומס אני הולכת, בקצב זר.

אני מסילת רכבת מתנחשת לאופק, אני שני קווים מקבילים. תכליתי הכלה רפיטטבית, מהותי מונחת לאורך רחובות בצל בניינים. אני שביל מתכת- קיימת כדי לקיים.

אני נמלה בשרשרת. עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. אני נמשכת, אני זהה.

אני עגיל מושחל בגבה, עגולה מזדקרת. נעה בפילאה מעלה.

אני קרע דף רטוב, לא ייעדו לי את הגשם ולא את המדרכות. ובכל זאת קרע דף רטוב על המדרכה, צועקת מילא. ולא שומעים וממשיכים ללכת, בוגדים.

אני שפתיים עירומות, קצת יבשות. מדי כמה דקות נשלחת אליי לשון, מלקקת מלחכת. זה קצת טוב ואז שוב רע. שפתיים חתומות מוחלטות.

אני זקנה וסל עם גלגלים. איך קוראים לי?

אני כדורגל מתגלגל.

אני חנות לחומרי בניין, נכנסים ויוצאים. אנשים וחפצים, כבד לי וכבד וכבד.

אני תחנה, אני רק תחנה. אני עוד תחנה.

אני פרגולה מסוככת בקושי, מטילה הדפס מעויינים באלכסון לפי זווית המחוגים. אני לא אחראית, אני רק פונקציונאלית.

אני מדרגה אחת. רגליים ורגליים ורגליים. עוד ועוד ועוד ועוד. אני ברך מתכופפת.

אני ענן שט, מתרעם ובוכה שתגבירו את המוזיקה. מפה שומעים רק משבים.

אני פעמון מצלצל. קורא ומבשר.

אני שער אדום חורק, מנגנון חשמלי שאני לא מבינה סוגר עליי.

אני דלת מתקרבת, אני יד דוחפת דלת.

ועכשיו אני שוב נאלצת,

להודות שעל אף הדמיון ביני לבין כל המי ומה

אני הרי רק 

יעל

ואני אומרת בוקר טוב כזה שפוף וממהרת לשכוח ורצה לאיפה שהשארתי אתמול את השוקולד. אני שוקולד!

אם להמשיג את רצוני כרגע: להיות מובלת. אם לחדד, מוכרת.

אם להרחיב, מושאלת, כבגד אהוב או סרט מומלץ.

מונחת כמו משקפיים ליד המיטה.

או לא משקפיים, משהו שיש בו סנטימנטים (מברשת שיניים?)

אם לבאר, הייתי רוצה שמישהו יפרוס את חסותו- יואיל בטובו לקחת אחריות על מה שנהייתי

סוחר מסונוור מטיב מרכלתו, קנאי

סוחר ישר ואמין ונבון, אחד שמבין

סוחר שמבטיח תו תקן, אורך חיי מדף, סוג א'. ערב לאיכותי

אהיה עגבניה מסמיקה, מיועדת.

אחת מיני רבות, מיוחדת

אהיה

בכיתה י"א בשבת חברות אמרתי להיא שהיא ילדה קטנה, טיפשה גדולה ותוצר לוואי של חברה עם תחלואי דימוי גוף. דיברתי על קימורים ועל תרבות המערב ועל מחלות ועל דרך ארץ ורדיפת בצע. היא אמרה שהיא אוהבת את הדוגמניות הרזות-רזות- בלי חזה, בלי יריכיים. אני אמרתי 'הן לא נשים. הן ילדות'. או משהו נכון וטיפשי בסגנון. וטיעיתי.

כי הנה גם אני הייתי שמחה להיות כזה פס עם מהות ארוכה ועורף מצטמרר, ילדה שסולחים לה ויראים לקראתה בקוביות שוקולד.

לכתיבה שלי אאלץ לעשות דיאטה, כי להשפריץ מילים זה חובבני. מי שלא בטוח מספיק באמירה ומחפש מילים שיתמכו בו, סופו שיוותר ספיצ'לס . אם אין ברירה טבעית, אצטרך לבנות מנגנון 'יש מאין' שיסנן את הסמנטיקה העודפת.

אהיה מינורית. מאופקת. אכתוב יפה, אגבה וארזה, אהיה אחת.

מסתובבים בכיכר, האוטו נדפק. 20 קמ"ש הוא סוחב. השאר אני.

היא אומרת שאין ביטחון בוודאות, וברדיו שרים שגם אם נסתגר בתוך עצמנו לא נרגיש בטוח.

ואם כבר מדברים על הרדיו, יש זמן לפרש עוד חלום.

אבל אחר כך תטוסו. כולם טסים.

חברה רוצה לטוס לריו, לראות את הקרנבל. אני שונאת את המשאלות האלה שלה, יש בהן הישגיות שאין בי. היעד האקזוטי הזה, הביטחון שבידיעה שבאמון שהיא תיהיה יפה גם עם גיבנת התרמיל, חולצות רחבות וריח שבילי עולם שלישי. הביטחון שבידיעה שבאמון בטונה משומרת.

אני אוהבת את הדגים שלי טריים, ואיכותיים. רק סלמון בשבילי. אירופה.

את טסה לארה"ב עם הילדים, לפוסט דוקטורט שלו. לפוסט טראומה שלך. (כן, העזתי. אני מנסה לרכז את כל הקלישאות לחדרי-חדריי שלא ייגלשו לי חלילה לשיחות אמיתיות. תארי לך, פנים מול פנים 'פוסט טראומה'...). לניו יורק. מה רע לך כל-כך כאן? התרגלתי. הייתי רוצה עוד קצת מכל ה'ה'איות שלך. את כל כך 'ה'. הלוואי שהייתי 'ה'. מילא. כולם טסים. כולם ממשיכים הלאה.

בל אתקע.

זה לא שאני לא יודעת. תמיד ידעתי. אני רק טוענת שאין לי מושג. קלוש, אבל יש.

התודעה שלי, אם כבר שאלתי, היא כמו חדר עגול בגוון סגלגל. זה מין הסתם קשור לעובדה שנודע לי בגיל מאוחר מדי שהחדר הסגלגל בבית הלבן לא באמת סגול. כך אני מפצה על הטעות המביכה. בוראת מציאות חלופית. מנגנון מוכר. או אולי פשוט כי זה הצבע האהוב עלייך.

על כל פנים, התודעה. 

בהמשך לעיצוב האסוציאטבי, יש בדיחה על פרסי שמכניסים לחדר עגול ואומרים לו שיש שקל בפינה. הוא מאבד את הדעת. אני דווקא די בטוחה איפה הפינה. לא חייבת להיות זווית, אדוני. פשוט תביט שם, בצד. אל תפחד. ליד השקל שלך יש גם פתק קטן, מקופל. תפתח.

כותרתו "תוכנית ב'" 

איפה תוכנית א', אתה שואל. מעולם לא הייתה. או אולי שם בצד, בפינה. לא משנה. כרגע חשוב...כן-

תוכנית ב' כוללת פסיכומטרי שני במספר במועד דצמבר.

אולי טיול קטן, צנוע.

עבודה שיהיה בה עניין

קורסים מספר, שיהוו תעסוקה ותחביבים.

לא מדוייק? אני יודעת, יש מעט פרטים וודאיים. בינתיים מספיקה לי הידיעה שיש דרכים אופציונאליות היפותטיות למלא בהן את הזמן. רעיונות. השאר יתגבש.

על מאמץ הקריאה תבוא על שכרך. יש עוד שקל שם, בפינה.