בכיתה י"א בשבת חברות אמרתי להיא שהיא ילדה קטנה, טיפשה גדולה ותוצר לוואי של חברה עם תחלואי דימוי גוף. דיברתי על קימורים ועל תרבות המערב ועל מחלות ועל דרך ארץ ורדיפת בצע. היא אמרה שהיא אוהבת את הדוגמניות הרזות-רזות- בלי חזה, בלי יריכיים. אני אמרתי 'הן לא נשים. הן ילדות'. או משהו נכון וטיפשי בסגנון. וטיעיתי.

כי הנה גם אני הייתי שמחה להיות כזה פס עם מהות ארוכה ועורף מצטמרר, ילדה שסולחים לה ויראים לקראתה בקוביות שוקולד.

לכתיבה שלי אאלץ לעשות דיאטה, כי להשפריץ מילים זה חובבני. מי שלא בטוח מספיק באמירה ומחפש מילים שיתמכו בו, סופו שיוותר ספיצ'לס . אם אין ברירה טבעית, אצטרך לבנות מנגנון 'יש מאין' שיסנן את הסמנטיקה העודפת.

אהיה מינורית. מאופקת. אכתוב יפה, אגבה וארזה, אהיה אחת.

לילות לבנים

אף פעם לא מתכוונים

טובים וטובים מהם

נאספים אל קצות האצבעות,

על אסקופת השחר

מנמנמים את נימול הקפאין

לא מבחינים בין עננים לצרצרים

בין שחור ללבן

'לא רואים בעיניים',

לא מתכננים לעתיד

חיים-לא-חיים את הרגע,

מפהקים אותו ולועסים אותו

עד שלא נשארת אלא

בלילת שניות   ונעשית

עיסת שעות

וכהשחר מגיח מאחורי הגב,

והתנור מצלצל את ניחוח העוגיות

והשעון אחריו, מאחר-מפגר

כל חי ואשתו מתעוררים בספקנות,

וגם

הלילה הלבן מזיל את ריר החלום

שמן ושבע

מסיים את תפקידו

רק שומר האשמורת התורן

עדיין לא ישן

 פראייר, הא?

וכל הבולשיט הזה, מתרכז פה ממש, לעיניכם הטרוטות  - מה חטתאם? -

אבל וואלה, לא רוצים לישון, ויאללה בלאגן, ורוצים להשתגע, וכד'.

לילה טוב, אוהביי. 4:42 בעיקר עוצרת את הזמן. קבלנית מעורערת למאוויי הרגע. בלה-בלאית.

הכל בסדר בגזרה שלי, עדיין מתלבטת.

משתעשעת ברעיון הפשוט       לשרבט ללא הכרה.

אני נפגעת מדברים שאין בהם ממש, ואז שוכחת.

אבל היום נהגתי לבד בפעם הראשונה, וזה הרגיש מפחיד ואז עבר.

כולם צריכים ללמוד כיצד לחיות לפי החלומות שלהם, ולא להעתיק מראש מסלולים של מטיבי לכת או בעלי עניין אחרים.

אני אני.

מעניין מה אפשר לעשות עם מכונת תפירה.

מעניין כמה אני יכולה להוציא בפסיכומטרי.

מעניין אם עדיין ניתן למצוא חברות חדשות.

4:18 יש בה אופטימיות, ופזמון שלא יוצא מהראש.

לכל דקה ביום יש מסר משלה, או לפחות, אפשר למצוא ולהמציא לה מסר.

ל3:02 יש אכזבה. הרבה אכזבה, והרגשה של החמצה.

ב3:02 אין, לרוב, מחשבות טובות, משמחות או אופטימיות. יש תפזורת של חששות ודאגות, והמחוות והתנועות ניעשות בהכרח כבדות ומגושמות יותר. הכל בזוגות.

לעיתים, יש גם כעס. ב-60 שיניותיה (שקצרה היריעה מלהכיל את המורדות והעליות שמתרחשות במהלכן) יש גם תיעוב עצמי. די והותר ממנו.

3:02 מביאה איתה גם עייפות. לא כזו המכריעה (ע"ע 3:47), אלא דווקא המעקצצת, נושכת בוהנות, דוקרת בבירכיים. עייפות חורקת קרסוליים. מזל שאני יושבת, ב3:02. מצד שני, חבל שאינני שוכבת.

יש ששאלו, מדוע עגמומי לך כל-כך, ומה חטאה 3:02?

[ואני אענה: מה חטאתי אני? (ואדע, כמובן, בדיוק חולני, במה חטאתי אני)]

וימשיכו, הרי תינוקות נולדים, ויש אנשים שמוצאים אנשים, ויש רעיונות שפתאום נהגים דווקא ב3:02.

ואוכל אני לענות: זו לא חוכמה - אם תינוק נולד, הוריו חווים את הצרחה הראשונה, את האוויר הבתולי, את החוט הארוך. את הקשר האינסופי.

אם אדם מצא אדמית, או ההיפך, הם הרי חווים את רוך המבטים, את מפגש קצות האצבעות, את הטעם המשותף ואת הטעם הנרכש ואת הטעם המתוק. ואין טעם למדוד את טעמן של הדקות בסטופר. יש רק עיניים.

אם רעיון נהגה, הוא לא מוצמד לשעה, כי אם נכבל לנצח בשלשלת עלי דפנה, בהדר ופאר של ניצחון. הברקות הן הרבה מעל ציר הזמן, קומץ הרעיונות הגדולים שייכים לאינסוף.

כל אלו לא מכירים את השעה 3:02, גם אם ברגע זה השתנו חייהם.

הם מכירים הצלחה, לא תלויית זמן, אלא המשכית, כמו גלגל מתגלגל בגלגול מגולגל.

עצם ציון 3:02, הוא כישלון. הידיעה המושכלת שעכשיו 3:02, היא כישלון חרוץ, ועוד יותר מזה, הבחירה להנציח אותה.

השעה הזו מטלטלת עד כדי בחילה, ועושה זאת בשקט שמוציא משלווה.

אבל לא באמת עומדת בפניי ברירה, מלומר את הכל בכנות.

כי מה שיש ב3:02 הכי הרבה,

הוא אמת.