ואם יש תחרות סיפורים קצרים בסטימצקי, את מי זה מחייב?

מי מעז להשתמש בעשב שוטה כדימוי לתופעות שוליים שמכירים לכל היותר מרחוק? בחיבה לקפה שחור כדי לרמוז על מרירות מורכבת בדמות? לאחות טקסט קרוע במילים צורמות כמו "בכדי" ו"לכאשר". לעייף בצירופים כמו משקר-משכר, עורג-הורג, לתאר את האהבה כבוערת, את העצב כקודר ואת הקנאה כצורבת? למעוד בשימוש לקוי בלילה כמערכת מטאפורית מייגעת, החושך הוא זה וזה והירח הוא ככה וככה וכולם מחכים רק לשמש, שהיא בעצם אמת אבסולוטית צהובה וחמימה.

ולכתוב חמימה במקום חמה וחמה במקום שמש ושמש במקום שמחה, למה אני צריכה, לקפוץ מעל הטבור-הלא-הוא-פופיק?

רק תכסיסים זולים אני מכירה ויש עודף 'סופרים' ועודף 'כותבים' וכאלה שמגדירים את עצמם בתור כאלו שלא מגדירים את עצמם אבל 'תמיד חלמו ועסקו קצת, בצד, ואספו חומרים שהתגבשו עם הזמן ויום אחד....'.

אני לא. מכחישה את קיומה של מגירה, ולא אצא מזו שלא קיימת. סיפור קצר בטוח שלא, ובלוג למה?

בלוג מילא- מקדש מעט לאל בודד קנאי, זילות המילים בגבולות המותר. מילא.