מסתובבים בכיכר, האוטו נדפק. 20 קמ"ש הוא סוחב. השאר אני.

היא אומרת שאין ביטחון בוודאות, וברדיו שרים שגם אם נסתגר בתוך עצמנו לא נרגיש בטוח.

ואם כבר מדברים על הרדיו, יש זמן לפרש עוד חלום.

אבל אחר כך תטוסו. כולם טסים.

חברה רוצה לטוס לריו, לראות את הקרנבל. אני שונאת את המשאלות האלה שלה, יש בהן הישגיות שאין בי. היעד האקזוטי הזה, הביטחון שבידיעה שבאמון שהיא תיהיה יפה גם עם גיבנת התרמיל, חולצות רחבות וריח שבילי עולם שלישי. הביטחון שבידיעה שבאמון בטונה משומרת.

אני אוהבת את הדגים שלי טריים, ואיכותיים. רק סלמון בשבילי. אירופה.

את טסה לארה"ב עם הילדים, לפוסט דוקטורט שלו. לפוסט טראומה שלך. (כן, העזתי. אני מנסה לרכז את כל הקלישאות לחדרי-חדריי שלא ייגלשו לי חלילה לשיחות אמיתיות. תארי לך, פנים מול פנים 'פוסט טראומה'...). לניו יורק. מה רע לך כל-כך כאן? התרגלתי. הייתי רוצה עוד קצת מכל ה'ה'איות שלך. את כל כך 'ה'. הלוואי שהייתי 'ה'. מילא. כולם טסים. כולם ממשיכים הלאה.

בל אתקע.

זה לא שאני לא יודעת. תמיד ידעתי. אני רק טוענת שאין לי מושג. קלוש, אבל יש.

התודעה שלי, אם כבר שאלתי, היא כמו חדר עגול בגוון סגלגל. זה מין הסתם קשור לעובדה שנודע לי בגיל מאוחר מדי שהחדר הסגלגל בבית הלבן לא באמת סגול. כך אני מפצה על הטעות המביכה. בוראת מציאות חלופית. מנגנון מוכר. או אולי פשוט כי זה הצבע האהוב עלייך.

על כל פנים, התודעה. 

בהמשך לעיצוב האסוציאטבי, יש בדיחה על פרסי שמכניסים לחדר עגול ואומרים לו שיש שקל בפינה. הוא מאבד את הדעת. אני דווקא די בטוחה איפה הפינה. לא חייבת להיות זווית, אדוני. פשוט תביט שם, בצד. אל תפחד. ליד השקל שלך יש גם פתק קטן, מקופל. תפתח.

כותרתו "תוכנית ב'" 

איפה תוכנית א', אתה שואל. מעולם לא הייתה. או אולי שם בצד, בפינה. לא משנה. כרגע חשוב...כן-

תוכנית ב' כוללת פסיכומטרי שני במספר במועד דצמבר.

אולי טיול קטן, צנוע.

עבודה שיהיה בה עניין

קורסים מספר, שיהוו תעסוקה ותחביבים.

לא מדוייק? אני יודעת, יש מעט פרטים וודאיים. בינתיים מספיקה לי הידיעה שיש דרכים אופציונאליות היפותטיות למלא בהן את הזמן. רעיונות. השאר יתגבש.

על מאמץ הקריאה תבוא על שכרך. יש עוד שקל שם, בפינה.