מה כל זה שווה אם זה לא אותך מאושרת? אני לא מדברת עליי, אני מדברת עלייך.

כל דבר שאני עושה או קורה לי - פשוט גורם לך להיות יותר אומללה , מודאגת או ניוורוטית מיום ליום.

את בעצם אחד האנשים הכי חשובים בחיים שלי, הנה על אבא ויתרתי כי הוא בחיים שלו לא אמר לי מילה טובה כשהייתי זקוקה לה, חוץ מאולי פעם אחת אבל את.. את פשוט מרימה ידיים ממני. אין גבול לכמה שאני מסוגלת לעשות למענך ועד כמה שאני אוהבת אותך. באמת. אפילו אם אני לא מראה את זה , אפילו אם אני יוצאת כל יום וחוזרת מאוחר כשאת לא מרוצה מזה. אבל אני רוצה להצליח , אני רוצה שאת תהיי גאה בי ותחשבי שאני חכמה יפה ומצליחה וכל מה שאי פעם חלמת שהבת שלך תהייה אבל את רק מתאכזבת כי כל מה שקורה לי, בין אם זה לשבור את הרגל, או להיות חולה כרונית מגיל 4 ובין אם זה כל הדברים שאת לא רוצה שאני אעשה.

אני רוצה שפשוט תהיי גאה באה ואם אני לא יכולה שזה יקרה.. מה בעצם החיים שלי שווים כאן?

זה מכתב התאבדות או משהו זה פשוט מה שאני חושבת עכשיו.

אני אוהבת אותך. אבל את מוכנה לשלם כדיי שאני אעזוב בגלל שאת לא מרוצה מאורך החיים שלי-

מהעובדה שכרגע אסור לי לעבוד, מהעובדה שאני מבלה  הרבה, מהעובדה שאני לא לקחתי קורסים או עדיין לא נרשמתי לבריכה (וזה םשוט כי אני לא רוצה להשתמש בכסף שלך), מהעובדה שאני משאירה את המנורת לילה דולקת בלילה פשוט כי אני נרדמת לפני שאני מספיקה להגיע אליה.

אני רוצה להתחיל לעבוד, להרוויח כסף משלי ואז להירשם ממנו לבריכה ולחדר כושר ואז לקחת קורס צילום או שפות. אבל אני רוצה שזה יהיה מהכסף שלי.

אני לא יכולה לעבוד בנתיים.. לפחות על זה את לא יכולה להתווכח איתי.. כי ככה החליט הרופא ומשרד הביטחון.

אני אוהבת,מעריכה אותך מה שלא יהיה בשבלי תמיד תהיי אמא שלי.

הגעתם למצב שבו פעם שנאתם את החיים שלכם? וול, ככה אני מרגישה עכשיו. שום דבר פשוט לא מתקדם לשום מקום, אני פשוט לא מרגישה שמשהו הולך לאנשהוא

נגיד העבודה שלי, סבבה הכל טוב ויפה ויש כסף בסוף החודש ואני זוכה לאכול פופקורן כעוות נפשי (לא שאני אוכלת הרבה כן?) ואחלה אנשים ויש הרבה שטויות לעשות שם, אבל אחרי הכל- מי לעזעזעל רוצה לבלות את ימי השישי .. השעות המוקדמות שלהם בקולנוע מאחורי המזנון במחירת קוקה קולה ופופקורן?

סבבה יש לי את שאר שישי-שבת לבלות אחריי שאני יוצאת מהעבודה אני יכולה לצאת למסעדה, לת"א , לבר, לחברה או וואטאבר אבל לאחרונה הדבר היחיד שאני עושה זה ללכת לישון הביתה או פשוט ללכת ללמוד. אין זמן.

והלימודים האלה גם כן, בסדר אני בי"ב, וכן עוד מעט מסיימת, וכן לא נשאר כזה הרבה וכל אדם שני אומר לי לתת את הפוש האחרון כי הנה עוד שניה כל הבגרויות ו3 שנות הלימוד בתיכון מאחוריי. אבל אין לי כבר חשק, בגרוש אין.

אני מרגישה שאני שמה את החיים שלי על סטופ רק בשביל הלימודים באופן יומיומי ועבודה בשביל פעם בשבוע.

וגם ככה החיי שלי בhold מאז פסח, מאז שבעצם התחלתי לטחון לימודים לקראת בגרות והתחלתי לעבוד, ונעלמו החיים שלי, פשוט פסקו. הכל נהפך לכל כך שגרה, יום לימודים, חזרה הביתה .. אוכל, קצת TV וקצת מחשב ואז לפתוח ספר של 500 עמודים וללמוד את כולו, פשוט אטרקציה ואחרי מספר שעות, בין אם 3 ובין אם 9 היתי מתעוררת כשהספר על הפנים שלי עם הרגשה שנעלם לי האף מרוב כובד הספר.אז כשהייתי יוצאת, מנהלת חיי לילה עם לא מעט דרינקים במקומו חשוכים וחנוקים מרוב סיגריות  או פשוט יוצאת כמה פעמים בשבוע עם חברות לפיצה או לסרט או יושבת בשכונה עם חברות מפה על נרגילה או אירועים במקומות שונים למינהם כל זה התחיל לי להרגיש שגרה, לאט לאט כבר לשכונה לא היה כוח לצאת והעדפתי להישאר בבית בניחותה מול הטלויזיה ולראות סרט קומדיה רומנטית קיטשי נדוש ומופרך שדומה לקודמו יחד עם גברת כפית ומר גלידה בטעם עוגיות ולחשוב עד כמה שכיף ולא קר בבית, כי מידיי פעם זה מאד נחמד להיות בבית אז גם זה עם הזמן נהפך לשגרה. אז כעקרון אני דיי אנטי-שיגרה, בעצם אני מאד אנטי-שגרה ותמיד חייבת לעשות משהו כדיי לצאת ממנה אבל עכשיו זה פשוט בלתי אפשרי כי 'אני ריכה ללמוד לבגרות שיש לי מחר/מחרתיים/ עוד שבוע' או וואטבר.

אז.. בעקרון חיי נבלעו סופית לתוך חייו של אלישע הנביא ואל האינטגרלים שידיי אינן מגיעות לפתור אותם בגלל חוסר זמן.

הלכתי להחליף בגדים כי הגעתי מהעבודה לא מזמן לפתוח את המיקוד ולראות איך הולך עם הבגרות הקרובה.

הראש מתפוצץ ואני מתאפקת שלא לקחת נורופן נוסף.

זאת היתה תקופה מאושרת, אני ידעתי את זה למרות שהייתי רק ילדה קטנה 3>.