לפני שנה ו3 ימים, כש"נפרדנו" (כי לא באמת נפרדנו) אמרת שכשאני אצטרך אותך ואזדקק לך אתה פה בשבילי, לכל דבר. אז למה לעזעזעל אין לי אומץ לחייג.

הכל כל כך שונה, רואים את זה בעיניים שלי, שומעים את זה בקול שלי, בצחוק שלי וכמו כן גם בדיבור שלך, בצחוק, בלבוש ובכל דבר שתאמר ותעשה עכשיו.

אבל.. אני זקוקה לך.

עשיתי שטויות ואני מצטערת על זה.. וחלקית לא, כי נהנתי (חלק מהזמן )וזה היה כייף להרגיש את התסבוך, את האדרנלין ואחריי הכל לא אני זאת שבגדתי בך ולא אני זאת שנפגעתי או פגעתי בך (כי פשוט לא הייתי חייבת לך כלום באותו הזמן, הייתי חופשייה ונהנתי מהחיים) וכולנו יודעים את זה, אתה הכרת אותי פעם וידעת שאני אוהבת לעשות שטויות ולהרגיש רצוייה ונחשקת.

ואם כן פגעתי - סליחה, אף פעם לא התכוונתי ותמיד דאגתי שלא תיפגע אבל בשלב כל שהוא נהייתי כלבה אנוכית וחסרת רגשות שדאגה לתחת של עצמה.

"רק כיוון שאדם קרוב אינו אוהב אותך כפי שאתה רוצה - אין פירושו כי אינו אוהב אותך בכל יכולתו".