כל כך הרבה לכתוב.

לומר.

יותר מידיי אפילו.. אבל מצד שני זה כ"כ חדירה לפרטיות שמישהו מוכר יקרא את זה וינסה להבין..

זה במילא לא יעבוד, אף אחד ממילא לא יבין.

התחלתי לכתוב בשביל עצמי, לאחרונה זה נהפך למקום שבו.. אני פורקת יותר מידיי שטויות חסרות טעם וסבל - כמו שזה חסר טעם.

לא, אני לא מתכוונת להיות כמו רבים אחרים ולפתוח עוד בלוג חסוי או להפוך את הבלוג הזה לפרטי כי אני לא רואה בכך שום טעם..

לאחרונה אני חוששת לקחת עט או פשוט לפתוח את הWORD במטרה לכתוב שירים .. אני מפחדת שיצא ממני כל כך הרבה, יותר ממה שאני יכולה לשאת.

הכתיבה ה"אומנותית" שלי (או מה שזה לא יהיה) הופכת להיות חזקה יותר ויותר מיום ליום, בעלת נוכחות וכוח, כשאני מתחילה לכתוב אני אף פעם לא יודעת לאן זה יזרום, לאיזה כיוון וכמה שירים יצאו מזה. אני יכולה לשבת במשך שעתיים ולכתוב 5 עמודים שלמים של 5 שירים. ולפעמים רק שיר אחד ויחיד שכתיבתו תימשך 10 דקות.

ועכשיו ניגש לדברים היומיומיים:

ל"ג בעומר הייה מעפן ..  ללא אלכוהול (הבטחתי שאני לא שותה ועמדתי בזה), לא הרגשתי טוב, הלכתי הביתה מהר יחסית.. לפני שעליתי הביתה הלכתי לשכונה לשבת עם חברות וסתם עם אנשים מהשכונה.. כמה זמן לא היתי בשכונה.. וואו.

בערך ב 2 בלילה כבר היתי בבית.

אחת המדורות של השכנים.

אנה.