כל מה שאני עושה לא מרצה אותך, העובדה שאני יושבת בבית - את לא רוצה.
העובדה שמצאתי עבודה ואני מספרת לך את זה בשיא ההתלהבות - ואת, את פשוט נשמעת כאילו יצאת מהלוויה עכשיו או את נמצאת בכזאת עכשיו.
העובדה שאני נוסעת לטיול אדיר עוד שבוע וקצת - את נשמעת כאילו את ממש לא מרוצה מזה וחושבת שהעניין של הטיול (שהוא בחינם אגב ועם תיירים מחו"ל) סתם יעבור לי לפני שאני אגיע אליו.
העובדה שאני עוסקת בספורט, מפריע לך במשהו.
העובדה שאני קוראת עכשיו ספר שאת חושבת שלא מעניין ולדעתך זה סתם בזבוז זמן לקרוא אותו ואת אומרת שעדיף שאני אקרא משהו יותר טוב ומועיל.
מתי תחליטי להיות אמא נורמלית?! מתי?!
חוץ מהחיבוקים שלך וכו' אני צריכה גם תמיכה מעבר. למרות שאני כבר בת 20 אני עדיין צריכה תמיכה.
ואת יודעת מה, לי נמאס מכל זה והלוואי יכולתי לנתק אותך מהראש שלי ושאת תהפכי ללא יותר מאדם נוסף בחיי שאני לא צריכה ממנו עצה או חיבוק, הלוואי ותהפכי להיות פחות חשובה לי ממה שאת באמת.
כ"כ כואב לי , לא באמת היית ליידי כשהייתי צריכה תמיכה, חוץ ממתי שאושפזתי בבית חולים עקב שבירת רגל וחוסר במינרלים בגוף.
אני צריכה ממך תמיכה נפשית, אבל אני מניחה שכבר מאוחר מידי לבקש.
אני רק יודעת דבר אחד - אם אני אי פעם אהיה אמא , אני לא אהיה כמוך.
אוהבת אותך אמא שלי.
ומעכשיו אני אעשה הכל כדי לגור ליידך אבל לנסות שלא להעזר בך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Venera