החיים שלנו מורכבים ממסגרות. כל החיים אנחנו עוברים מאחת לאחרת - גן ילדים, בית ספר יסודי, משם חטיבה, תיכון.. צבא.. וכל אחד מה שהוא יבחר לעצמו הלאה.

אנשים חדשים,  אורח חיים חדש,  המון חידושים וכל פעם לומדים משהו חדש..

לא קל אבל הולך ומעניין.

ההסתגלות היא ערך נורא חשוב בעניין המסגרות, ככל שזה קורה מהר יותר כך קל לנו יותר.

במקרה חבר קרוב שלי כתב משהו ובתשובתי למה שאמר :

אם תשים לב, כל החיים שלך הם בגדר מסגרת וכל פעם שאתה מסיים אחת כזאת אפילו בלי לשים לב - מתחילה לך אחת אחרת, הזמן רץ ולפני שאתה תשים לב תהייה לבוש בבגדים אזרחיים עם תיק ותחכה לאוטובוס /רכבת ותמהר לאן שהוא, בין אם זה לעבודה או ללימודים. משהו שאתה תעשה כמו כולם.. אנחנו בבורות בלי להסתכל מסביב כל החים מדלגים ממסגרת אחת לאחרת.. והתמונה הכללית - החיים שלך מוקפים במסגרת אחת גדולה. ככה זה היה והסיכויים שזה ישתנה אפסיים.
אנשים לרוב רצים ונהנים מזה ואני רק שואלת את עצמי - למה?
אבל אחריי הכל כל אחד והנקודת מבט שלו.
תהנה מהרגעים הקטנים ותזכור את הטוב ביותר.
יש המון לדבר על זה אבל אני לא אכנס לזה פה..
וכמו שמישהי פה אמרה - הכל זמני וזה היתרון.

אני  מסתכלת אחורה ושואלת את עצמי לאן  נעלמו  כל החיים שלי, לא מדברת על צבא .. החמשושים האלה מעלימים אותי לגמריי ואני לא נמצאת בערך ב75% מהארועים שמתרחשים בחיים ואני פשוט מפספסת אותם.

ומאז שהתחלתי לצאת יאתו אני פשוט לא רואה אף אחד.. רע לי.

אני איתו וטוב לי אבל בו זמנית כ"כ רע לי.

אין לי איך לתאר את זה חוץ מזה.

הרגשה כללית - רעה ביותר. על סף בכי.

מחר חוזרת לבסיס.

אבל בסה"כ - הכל בסדר. כי אצלי תמיד הכל בסדר, עד שלא יפול עליי איזה בניין וימחץ אותי למוות. בעצם.. גם אז הכל יהיה בסדר.