אילו ידעתי שחיילים יעלו לך את הביטחון העצמי לשמיים אולי הייתי אומרת לך לחנות את הרכב ליד איזה בסיס קודם לכן, והם כל כך קרובים.
אילו ידעתי שיהיה לך כל כך כיף לדרוך עלי שוב ושוב ושוב בשביל לעלות את עצמך ולהיות מעניינת אז אולי הייתי מחפשת מישהי אחרת לבלות איתה את רוב זמני, צמחונית ארגנטינאית, מי ישמע! עד שתמצאי עוד עילה לירידה ואני אחייך בשקט, אהיה לך קונטרסט לשמחה.
אני נובלת ואת קצת מנוולת, קשה לי שלא לשים לב לזה גם כשאני רעבה ועייפה מאוד.
אז אני מציירת אגסים על האבק שהצטבר על האוטו הישן שלכם, בלאו הכי הצלחת להוציא חלק ממני בצורה שכיביכול מצחיקה - אבל לא אותי, בכלל לא ידעתי שאת כל כך מצחיקה, אבל אולי זה סתם הצחוק המפגר שלך שנתקע על אותו המצב במשך חמש שעות וגרם לכל קול שיצא לך להישמע מצחיק.
זה לא מצחיק אחרי עבודה ארוכה של פינוי מגשים עם כל הבשר שנזרק קיבינימט והעיינים הגדולות של האנשים.
מה שכן, אני חייבת להודות שעבדתי יפה ובחריצות כמו מישהי שהתעצלה כבר הרבה יותר מידי זמן ומרגישה שסוף סוף היא עושה עם עצמה משהו מועיל!
את צריכה להגיד תודה שנפרדתי ממנו ואמרתי לו שגם קשר התנסותי לא יכול לעבוד בינינו, בזמן שנמשך כדקה כשרוב הזמן הוא ענה בטוב ושתק.
את צריכה להגיד תודה לי, על זה שאני לא חושבת יותר מידי ופשוט יודעת, אבל גם זה לא באמת, לא באמת, עדיין תלויה בגורמים חיצוניים שיגידו לי מה אני צריכה לעשות.
הקטנת אותי כל כך שהרגשתי פחות גבוהה מבדרך כלל, החשכת אותי ופתאום נראת לי כל כך מוארת, וגם להם, צוחקת בלי סוף ומזיזה את שערך מצד לצד כהרגלך בעולש, הרגשתי מיותרת והבית היה כל כך קרוב, זה מה שקורה כשתלויים באלכוהול מסריח בשביל להיות שמחים, הנה מוסר ההשכל.
אני לא בטוחה שהשכלתי, בכל מקרה אני לא אעשה דרמות ולא אגיד לך דבר, כי גם אני השתתפתי בירידות שלך עלי, איפה הערכה העצמית שלי?
אבדה עם הוודקה ככל הנראה, אולי זה סתם היה תכסיס שפל של עוד איזה חומר לגרום לי להאמין שבאמת היתה, או לפחות היה ביטחון עצמי.
האלכוהול גרם לי להאמין שמגיע לי סבון בפה כשאני יורדת לו כי אולי לא מגיע לי טוב מזה, ואפשר לצחוק.
ומגיע לי שאמא תחזור לעשן ותגיד שגם אני לא מקשיבה לה כשאני שותה, אז מותר לה, ונמאס לה להסתיר את זה.
המחשבות שלי לא מאפשרות לי לזרום, וכשאני מזרימה אלכוהול הזרימה באה, ובתאוריה גם אני לא מסכימה עם זה שאדם תלוי בחומרים ואנשים,
אבל זה רק עד שהתאוריה מגיעה למציאות, כמו עם שיעורי הנהיגה האינסופיים.
עכשיו יש לי קטע חדש וגם לה, בגללה יש לי אותו.
אני רוצה ללכת למישהי שתפתיע אותי עם כל הדברים שהיא יודעת עלי דרך מגע בלבד, שתגיד לי מי אני ותספר לי את כל מה שאני באמת כבר יודעת.
אמא לא מרוצה מזה, היא אומרת לי שזה דומה להתעקשות שלי בכיתה ט' לקחת פרוזאק ושזה לא באמת הוכיח את עצמו והגיע הזמן שאני אפסיק לתלות את עצמי על חומרים ואנשים.
ואולי בקרוב אני אפסיק?
אני לא מאמינה לאפשרות הזו בעצמי, אני מספיק צעירה בשביל להרשות את הטעויות הללו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
