פעם ראשונה.

פעם ראשונה שראיתי איך קוברים בן-אדם.
בן-אדם שהכרתי, שדיברתי איתו. שידעתי על עברו, על משפחתו. עליו.

אך לא זה מה ששבר אותי;

לראות את סבא, סבא שלי, סבא שלי שאני אוהבת כל-כך, עומד ודמעות בעיניו מסרבות לצאת החוצה, עומד ליד מצבה שכתוב עלייה את שם משפחתו, ליד המצבה שבקרוב תהפוך להיות של אח שלו. הפכה.

בן 97 במותו.
יהיה זכרו ברוך.


ועכשיו המוח בסרטים.
מתי הפעם הבאה ואהיה בכזו סיטוצאיה.
בבקשה, אין לי אל מי להתפלל ולבקש, אך אגיד זאת לכל,
שזה לא יהיה בקרוב. לא בקרוב.

שבוע מתיש במיוחד עבר עליי.
המגמה גוזלת ממני את רוב הכוחות שנותרו בי... ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה בנתיים. אני פשוט ממשיכה עם זה הלאה... בתקווה שיהיה לי טוב ושאצליח להחזיק מעמד עד סוף השנה.

אני לא מרגישה טוב מבחינה פיזית. ונפשית.

אני לא מרגישה שאני יכולה לדבר עם אמא על הכל... מבחינתי. אחרי הגירושים אני יודעת שאני לא אוכל לסמוך עלייה כמו שסמכתי עלייה פעם. וגם על אבא. אני לא יודעת את הסיפור האמיתי שמאחורי הפרידה, הם לא מוכנים לספר.
ושוב - הכל מכה בי מחדש כשאבא נכנס לדירה חדשה.
וכשאני צריכה לסבול את החבר של אמא (כן, כבר.) ישן בצד של אבא, במיטה.
אני לא רוצה לפגוש אותו. לא מסוגלת. לא יכולה. כואב, כואב מדיי... וזה הורג אותי שאמא שלי לא מבינה שכואב לי ככה. חודשיים עברו מהפרידה, וכבר גבר זר ישן במיטה של אבא. ואמא מתרצת ואומרת שאני צריכה להבין שסוף-סוף היא עושה משהו בשביל עצמה, ושטוב לה. שאני צריכה להבין ולשמוח בשבילה.
אבל איך היא רוצה?
אצלי הכאב עוד טרי. כמו פצע פתוח, מאוד. עדיין מדמם לאיטו.
אפחד לא מבין אותי כבר. אמא מתעלמת מהבקשות שלי - שהוא לא יבוא לפה. היא מתעלמת לגמריי. היא אומרת שהיא לא יכולה תמיד לנסוע אליו, כי הוא גר רחוק וכל הבולשיט האלו. וכל פעם שהוא בא, אני חייבת למצוא מנוס כל שהוא. או להתקע בחדר עם המחשב והמוזיקה, ולהסגר למשך שארית הערב.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
אני מרגישה כבולה.
ורק עכשיו כל הרגשות באמת יוצאים, במין פרץ כזה של דמעות.
ואני יודעת שיש דברים גרועים יותר מגירושים. אני יודעת. אבל הכאב הזה משפיע עליי יותר מדיי. חזק מדיי. ואני כבר לא יכולה לשאת את זה יותר בבטן. הייתי חייבת לפרוק את זה איפה שהוא.
הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי מלהשבר לגמריי זה בית-הספר.
השיגרה הזו של הימים הארוכים, משאירה אותי רחוקה יותר מהבית. פחות זמן לקלוט שאבא כבר לא גר פה יותר. יותר זמן להיות עם חברות, להיות עסוקה בדברים שאני אוהבת ושמעבירים את הזמן במחשבות שונות לחלוטין.

ושוב - היום, היה לי מצב-רוח מחורבן בהחלט. השתפר קצת עם הזמן, אבל עדיין...
כל הגוף כואב לי. הראש כואב לי. אני מרגישה רע. רע פיזית, רע נפשית.
כמה שאני יודעת שאני מוקפת באנשים שאוהבים אותי ודואגים לי - אני מרגישה הכי לבד בעולם. אני פשוט רוצה להסגר בחדר, עם המחשבות שלי, ולבכות. להוציא את הכל החוצה...
ומי היה מאמין שזה מה שאני עושה עכשיו. מול המחשב, עם מוזיקה ברקע. שירים שמזכירים לי תקופות שונות, כמה שהן קרובות אך כה רחוקות...

אם הייתי יכולה לעצום את העיניים,
לישון ולישון...
ולפקוח אותן שיתחשק.
אם בכלל.

חיזבאללה שיגר 6 רקטות קטיושה לעיר טבריה וליישובים שבסביבתה, כ-35 ק"מ בעומק ישראל. זו הפעם הראשונה שקטיושות פוגעות בטבריה. רקטה אחת פגעה פגיעה ישירה בקומה הראשונה בבניין מגורים בן חמש קומות, והסבה לו נזק רב. דיירי הבית שוהים בחו"ל. רסיסים פגעו גם במכוניות סמוכות ובבניינים סמוכים, וגרמו לשבירת זגוגיות. רקטה נוספת הסבה נזק רב לאולם השמחות "המצפור". כן פגעו רקטות בכפר חיטים, מגדל, עברון ואבו סנאן.

טבריה.
קטיושות נופלות להן עכשיו גם בטבריה.
מפחיד לחשוב שלפני כמה ימים הייתי שם... מפחיד לחשוב שזה מתקרב. מפחיד לחשוב שאנחנו באמת נמצאים עכשיו במלחמה... יותר נכון, אנחנו כבר כמה שנים טובות במלחמה. הרבה שנים... אבל, עכשיו, אפשר באמת להגדיר את זה כ"מלחמה". אזרחים נהרגים, חיילים נחטפים, בניינים מתפוצצים.
הפחד הכי גדול שלי הוא שיום אחד אדליק את הרדיו או הטלוויזיה, ואראה שעליי לקחת איתי מסכת אב"ח (ככה כותבים?) לכל מקום... אני זוכרת שהייתה תקופה שאמרו שצריך לקחת את המסכה לכל מקום. אני זוכרת שהייתי צריכה למדוד את המסיכה כדי לראות שהיא טובה עליי... לא יכלתי לנשום בפנים.
קשה לחשוב שכאן הכל בסדר - אנשים כהרגלם, ושם, ילדים קטנים ומשפחות שלמות יושבות במקלטים... מפחדים. מאויימים...
הצבא שלנו עושה כמה שהוא יכול. אני יודעת... הם עושים עבודה טובה.
אבל הפחד עדיין מחלחל לעצמות, וקשה לחשוב על המצב שאנחנו נמצאים בו...
מקווה שהכל יסתדר. שהכל ייפתר... ובמקרים כאלו, כבר קשה לחשוב אם אתה שמאלני או ימני. אני באמצע... חושבת שצריך לצאת מהשטחים, אבל גם חושבת שלא מספיק לפלסטיאנים כלום. הם רוצים את הכל.
אבל לא ניתן להם.

ובימים שכאלו, אני באמת שואלת, באמת ובתמים...
למה לא אוגנדה!?

I won't be lost

Next time you see me

My pain will be gone

Baby believe me I been trying

But my heart keeps on breaking

"בחדר הניתוח נלחמים על חייו של רה"מ"

האותיות הלבנות שכתובות בערוץ 10 מצמררות אותי.
בואו נתפלל,

ונקווה לנס.

כמה שהסיכויים באמת קלושים, זה לא נקלט.
אני עוד לא מעכלת בכלל שהוא בסכנת חיים, זה לא הגיוני לי. זו פעם ראשונה שאני ערה למצב כזה, שכל המדינה שותקת כשראש-הממשלה שלה על סף חייו.
ופתאום בא לי לחזור להיות קטנה, ולהתנתק מהעולם.
אני זוכרת איך היה כשיצחק רבין נרצח.
לא הבנתי.
רק הייתי עצובה כי ראיתי את אמא בוכה. ועכשיו אני על סף בכי,
למרות שלא הכרתי אותו בכלל, ולרוב לא סימפטתי אותו.
אבל זה עצוב, וקשה.