תקופת המבחנים הזו פשוט לא נפסקת. אני מחכה לחופש, כל סוג של חופש. סופי השבוע פשוט כבר לא מספיקים לי יותר. אני לא מספיקה לצבור כוחות מחדש לקראת השבוע החדש.
עוד יומיים מבחן בתולדות האומנות, ושהשבוע הזה פשוט ייגמר.

Shut the gates and sunset, after that you can't get out, you can see the bigger picture, find out what it’s all about.
You're open to the skyline, you won't want to go back home. In a garden full of angels you will never be alone.
With the moonlight to guide you, feel the joy of being alive.
The day that you stop running, is the day that you arrive.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב על המוות. המון. יותר מדיי, למען האמת. אני לא חושבת שיצא לי איי פעם לחשוב על המוות כל כך הרבה כמו עכשיו, ואני ממש נכנסת לחרדות וללחצים כשאני מתחילה לחשוב על זה, והמחשבות פשוט מרחפות לי בראש.
הריי היום "המיוחל" הזה יגיע, אני לא יודעת מתי [מקווה כמה שיותר מאוחר, בבקשה.], אבל הוא יגיע. הוא מגיע לכולם. ומה אחר-כך? ריקנות? ריחוף? אני לא מסוגלת לקלוט את העובדה שאני פשוט לא אהיה קיימת. לא אחשוב, לא אנשום, לא אראה, לא ארגיש, לא אחייה. המוח לא מצליח לעכל בכלל את הסוגייה הזו. אני לא חושבת שמישהו כן הצליח.
יוצא לי לחשוב על זה לפני כשאני נרדמת. אני ישר מנערת את הראש ומנסה להעיף את המחשבות האלו לעזאזל. אבל הן חוזרות...

וזוהי שאלה שלא נדע לעולם עד שנגיע לשם, ואחר-כך כבר יהיה מאוחר מדיי ולא נוכל לשתף את האחרים עם הידע הזה.

מפחיד.

A Tradegy I fear