All the hate deep inside, slowly covering my eyes.
All these things I hide, away from you again.
All this fear holding me, my heart is cold and I believe;
Nothing’s gonna change, until I'm broken.

הרוחות הקרות האלו מסיביר עוד יקפיאו לי את התחת לחלוטין בסופו של דבר.

הגוף שלי לא רגיל לטמפרטורות כאלו...
לפחות שילווה בקצת גשם.

אני לא יודעת מה דוחף אותי לעדכן בזמן האחרון, וכרגע.

השבוע האחרון שעברתי... היה בין השבועות הלא קלים בחיי. נאלצתי להתמודד עם דבר שהרבה אנשים נמנעים ממנו, ולא זוכים להכיר אותו. נאלצתי להשבר בגלל זה, להתפרץ בגלל זה. בסוף הכל יצא החוצה בפרץ אדיר של רגשות ופשוט התפרקתי לחתיכות, הסברתי את כל הכאב שלי.

"אולי גורם שלישי יעזור..." אני לא חושבת.

בבית-הספר, הרוב, לפי דעתי, פשוט מנסים לשרוד. קשה להסתגל לשעות האפס [לא שזה כזה קריטי, אבל עדיין שינוי משמעותי]. שבוע אחרי שבוע מבחנים, כמובן שאני רגילה לשגרה הזו, זה לא חדש לי. אבל להתמודד עם זה כל פעם מחדש, זה מתיש.

קשה להאמין שעוד שנה וחצי זה הולך להגמר, יהיו מאחוריי 12 שנות לימוד. פשוט הזוי לחלוטין לחשוב על זה, לכן אמנע להמשיך עם המחשבות האלו כרגע. [לרע ולטוב]

לפעמים אני נעצרת וזוכה להבין כי גם האנשים שהתרחקת מהם, חלקם, ישארו תמיד בלבך וכל פעם שתתקרב אליהם מחדש תרגיש שאתה מסוגל לחייך ללא הרף והכר, לדעת ולהרגיש שיש מישהו שמבין אותך ויכול לצחוק איתך. אך יש גם את האנשים... שלא משנה כמה תנסה להתקרב אליהם בחזרה, אתה תרגיש שזה מזוייף.

והאנשים האלה הם מה שעושה לך טוב, מחמם לך את הלב.

אמן והקשר יישמר, מי יודע.

[וזה השלב שהתחלתי למלמל לעצמי ואני מניחה שאפחד לא מבין אותי, הו וול]

לאט לאט אני מנסה לשכוח מכל הדברים שהרעילו את מצב-הרוח שלי וגרמו לו להיות אי שם במעמקי האדמה. צריך ללמוד להסתכל על החיים בפרופורציות, בסופו של דבר צריך להגיד תודה על כל מה שיש, על הקיום.

[כמובן שבימים מסויימים בחודש *אאהממ...* חלק מההורמונים לא מאפשרים לך לחשוב על זה וכולך פקעת עצבים מהלך, אבל נו..  (: ]

כמובן, עד שיגיע דבר קטן וישבור אותי מחדש.

וזה תמיד קורה.

כי, לפעמים, הדברים ששוברים אותי פשוט לא מודעים לזה שהם פוגעים בי, כל פעם מחדש.

אופטימיות, כן?