למה אני חייבת להיות אני?

למה לא יכלתי, אפילו אם רק לרגע אחד... להיות מישהו אחר?

להרגיש אחרת.

להרגיש משהו שאחרים מרגישים, לדעת איך זה.

להרגיש.

לחוות.

לחיות את הרגע, לנצל אותו. לחייך, באמת.

גם החברה הקרובה מתפלאת ממני ואומרת שיש לי מצבי-רוח שמתחלפים בקצב מסחרר, וזה נכון.

תמיד כשאני בסביבת אנשים, אני שוכחת ממה שמעיק לי, מה שנמצא בפנים, מכאיב, מעכל את מה שנשאר ומנסה להתגבר.

ואחר-כך, לפני השינה, או בכל זמן שפשוט המחשבות שלי נודדות עם עצמן למקום רחוק ומרוחק...

העצבות עולה על הפנים ונגמר הכוח לנסות להחזיק את המועקה, את הגוף הזה.

המחשבות על אי-קיום צצות במוחי כבר הרבה פעמים בזמן האחרון, וזה מתחיל להפחיד אותי. אני מפחדת שאתעמק במחשבות האלו יותר מדיי בסופו של דבר.

למה תמיד אכזבה ממלאת את המקום הריק, את החלל הזה.

למה...

אפילו עכשיו, כשחזרנו ללימודים, משהו חסר.

ובמהלך היום ארגיש בסדר, דברים יסיחו את דעתי, אני אמשיך בשלי.

וברגע, שאחזור לנישה הפרטית שלי, לחלל הפרטי והאינטימי שלי,

הכל יתפוצץ כמו בועת סבון דקיקה במיוחד.

אכזבה.

פעם אחת, רק פעם אחת - אני באמת לא מבקשת יותר,

אני רוצה למרוח חיוך על הפנים,

להצהיר על זה אפילו בדפי האינטרנט. להוכיח לעצמי,

שכן טוב לי.

כי באמת נמאס לי להרגיש מטומטמת.