.The memories ease the pain inside |
| 8/2007
פריצת עצבים.
מי היה מאמין, כמה מילים משחררות הרבה מתוך תוכך.
לשבת ופשוט להוציא את מה שמעיק, להוציא החוצה. לדבר על משהו שבכלל לא הקדשתי לו יותר מדיי תשומת לב בזמן האחרון, אבל אני בהחלט יודעת שהוא שם, וקיים.
אני יודעת שהוא שם, אבל אני מדחיקה את זה.
נמאס לי להדחיק, נמאס לי לחשוב שהדבר הזה מת ולא קיים. למה זה תמיד חייב לחזור אליי בבומים שכאלו.
והכאב פשוט יוצא החוצה, ואני מביטה אל המנורות מנסה לא ליצור שום קשר עין. העיינים מתחילת להתמלא בחומר המקולל הזה, וכשהוא מתחיל לצאת הוא פשוט מסרב להשאר בפנים. ואני מנסה לנגב את זה כמה שיותר מהר, מרגישה את הרטיבות על הלחיים. נמאס.
אני לא מאופיינת כאחת שנשברת, אני לא רוצה להראות את השבירה שלי.
חזקה...
ושוב הזמן עובר, ואני מרגישה שאני לא מנצלת אותו כמו שצריך, לא מנצלת בשיט.
כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי.
הזמן מתבזבז.
הייתה תקופה של פריצת עצבים על כל דבר נושם, כל דבר שמנסה להתקרב.
עכשיו תקופה של הדחקה והסתגרות... אין לי כוח לכלום. באמת שלא.
אני כנראה פשוט... צריכה שוב את השגרה, משהו שיחזיק אותי הרחק ממה שאני נמצאת בו עכשיו.
ואם הייתי מישהו אחר?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
