.The memories ease the pain inside |
| 12/2006
להשבר.
רע לי.
לא יודעת מאיפה ההרגשה הזו הגיעה. כנראה שהיא כבר מסתתרת לה עמוק כמה ימים, חופרת ודוגרת לאט לאט בתוך הנשמה, לאט לאט...
אני לא מרגישה שאם אבכה יהיה מי שיתמוך ויהיה שם בשבילי באותו הרגע.
אני לא מרגישה שאם אבכה ארגיש משוחררת יותר, שארגיש טוב יותר עם עצמי. אני כן מרגישה שהבכי היא רק נקודת חולשה שמתחילה ומסתיימת בכמה דקות.
ולא יותר מזה.
יותר מדיי שינויים בתקופה כל-כך קצרה.
והשינויים לא לטובה, הוו, בכלל לא.
כל שינוי מעיק עוד יותר, מעצים את התחושה הרעה שמצטברת לה כמו אבק בבקתה ישנה ונטושה. על האבק נוספים גם קורי עכביש. הקורים נעשים חזקים מיום ליום.
בקצב הזה אשאיר את כל המועקה בלב, ואני לא יודעת אם אצליח להוציא אותה אחר-כך. אני לא חושבת שאחזור להיות כמו שהייתי לפני כמה חודשים... יותר מדיי שינויים. יותר מדיי אנשים שאני אוהבת, הולכים. פשוט, נעלמים לאט לאט מהחיים שלי...
אם הם במרחק של כמה דקות, או אפילו כמה שעות.
הם כבר לא שם בשבילי.
ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני מרגישה שאני מוקפת בחברות, אני יודעת שיש לי עם מי לדבר. אני יודעת שבהפסקות תמיד יהיה לי עם מי להיות, עם מי לצחוק, עם מי לחייך. אבל אני לא מרגישה שזה נמשך, אני לא מרגישה ש... שאת המועקה אוכל להוציא לאנשהו.
נשבר לי מהשגרה. נשבר לי מהימים הארוכים האלו, אני חייבת חופש. עכשיו. אני לא יכולה להמשיך להגיע הביתה כשבחוץ כבר חושך, אני לא יכולה להמשיך עם השגרה של לקום בבוקר, ללכת לבית-הספר, לחזור הביתה - להתכונן למבחנים, בחנים, להכין שיעורי בית. אין זמן לחופש; אין זמן לקרוא, להפגש עם חברות, אין זמן לכלום.
זה רק גורם לי להשבר עוד יותר.
ואני יודעת שאני בחרתי לעצמי את המסלול הזה, ואני שמחה שבחרתי אותו - כי המגמה כייפית ואני אוהבת אותה. אבל הגעתי לנקודה שבה אני כבר לא נהנת לנשום את האוויר שאותו אני נושמת. אני חייבת לשנות אווירה, ומהר.
אני לא יודעת אפילו להסביר מה שעובר עליי.
אני בעצמי לא יודעת מה עובר עליי.
הכל כל-כך מורכב, כל הזמן משתנה.
ומתי כן יהיה לי טוב?
ומתי אני אקום בבוקר עם חיוך אמיתי על השפתיים, בידיעה שהמשך היום יהיה נפלא? נהדר?
ומתי, מתי באמת - ארגיש שיש מישהו אחד, שאוהב?...
מתי?
.I don't think my hope is there anymore
".I wonder what it's like to be loved by you"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
