בום. 60 שניות.
בום. להחליט מה לעשות קודם.
בום. שתי שניות לקלוט מה קורה.
בום. שמונה שניות למצוא את התיק.
בום. חמש שניות לדחוס לתוכו כל דבר אפשרי שנראה בדרך.
בום. שניה לפתוח את הארון.
בום. ארבע שניות לדחוס כמה שיותר בגדים.
בום. עשר שניות לשים נעליים.
בום. חמש עשר שניות לאסוף את כל מה שנשאר.
בום. חמש שניות לקרוא לכולם.
בום. עשר שניות לרדת למקלטים.

מקווה שאת השיקולים האלו לא אצטרך לבצע.

זהו.
מהיום אפשר להוסיף אותי ל-1 מתוך שלושה ילדים בארץ הזו.
אתמול בלילה העיניים שלי היו אדומות. נפוחות. יבשות. נטולות דמעות. עד עכשיו אני לא מעכלת את זה. לא מעכלת את מה שיקרה... למרות שכבר כמה זמן חשבתי על זה. חשבתי שזה יקרה. ציפיתי שזה יקרה עוד הרבה זמן... יותר נכון, רציתי וציפיתי שזה לא יקרה בכלל.
מהיום, גם אני אצטרך להגיד "מצטערת, את שישי אני עושה את אצל אבא. אני לא יכולה לצאת איתכם השבוע..." בחיים שלי לא חשבתי שאני אהיה אחת מהילדים האלו. בחיים שלי לא חשבתי שאני אצטרך לנדוד מבית של אמא לבית של אבא.
בחיים לא חשבתי שאני אכעס על שני האנשים שאני הכי אוהבת בכל העולם.
אני לא יודעת על מי אני כועסת יותר. אני לא יודעת למה אני כועסת עליהם. אני יודעת שזה יועיל להם, יעשה להם טוב יותר. אני יודעת שהם יהיו מאושרים יותר. אבל אני יודעת שאני לא אהיה מאושרת בכלל...
אחרי 15 שנה ששני ההורים גרים באותו הבית, פתאום ככה סתם... זה כואב. כואב כל-כך.
הרגע שהתחלתי לבכות בכי כואב ומר היה הרגע שאמא אמרה לי שאבא עוזב באוגוסט. התחלתי ליילל כמו תינוקת. לא יכלתי לקלוט שאבא צריך לעבור... הוא יתנתק מכולם. הוא ישנה את שגרת החיים שלו, הכל מההתחלה. אצל אמא זה לא יהיה ככה. אולי בגלל זה אני כועסת עלייה יותר...
אני מרחמת על אבא כ"כ. הוא הולך לגור לבד עכשיו. הוא יצטרך לחפש דירה קטנה כי המצב הכלכלי לא מזהיר פנים... הוא לא ייקח כמעט וכלום מהדברים שבבית. זה כ"כ לא פייר!
דווקא עכשיו.
כל הדברים ביחד מתערבבים לי במקצב אחד; המלחמה, הגירושים, המעבר לתיכון, הפרידה מהחברות, אחותי שעזבה את הבית, אין אהבה...
הדבר היחיד שמנחם הוא שאני יכולה לדעת שהחברות שלי יהיו לצידי.
וכאן אני חייבת להגיד תודה לספיר. ספיר, את לא יודעת כמה המילים שלך עזרו לי אתמול. כמה ניחמת, הרגעת, חיממת את הלב. את באמת צריכה לשקול להיות פסיכולוגית, או נותנת עצות אני לא יודעת אם יש כזה מקצוע...


ושישאלו אותי, "ילדה, מה עשית בחופש הזה?"
אני אענה: "הייתי בכינרת, כן... היתה מלחמה, וההורים שלי התגרשו. חופש מהאגדות!"

עריכה - תודה לכל החברות. תודה, תודה מכל הלב.