חיזבאללה שיגר 6 רקטות קטיושה לעיר טבריה וליישובים שבסביבתה, כ-35 ק"מ בעומק ישראל. זו הפעם הראשונה שקטיושות פוגעות בטבריה. רקטה אחת פגעה פגיעה ישירה בקומה הראשונה בבניין מגורים בן חמש קומות, והסבה לו נזק רב. דיירי הבית שוהים בחו"ל. רסיסים פגעו גם במכוניות סמוכות ובבניינים סמוכים, וגרמו לשבירת זגוגיות. רקטה נוספת הסבה נזק רב לאולם השמחות "המצפור". כן פגעו רקטות בכפר חיטים, מגדל, עברון ואבו סנאן.

טבריה.
קטיושות נופלות להן עכשיו גם בטבריה.
מפחיד לחשוב שלפני כמה ימים הייתי שם... מפחיד לחשוב שזה מתקרב. מפחיד לחשוב שאנחנו באמת נמצאים עכשיו במלחמה... יותר נכון, אנחנו כבר כמה שנים טובות במלחמה. הרבה שנים... אבל, עכשיו, אפשר באמת להגדיר את זה כ"מלחמה". אזרחים נהרגים, חיילים נחטפים, בניינים מתפוצצים.
הפחד הכי גדול שלי הוא שיום אחד אדליק את הרדיו או הטלוויזיה, ואראה שעליי לקחת איתי מסכת אב"ח (ככה כותבים?) לכל מקום... אני זוכרת שהייתה תקופה שאמרו שצריך לקחת את המסכה לכל מקום. אני זוכרת שהייתי צריכה למדוד את המסיכה כדי לראות שהיא טובה עליי... לא יכלתי לנשום בפנים.
קשה לחשוב שכאן הכל בסדר - אנשים כהרגלם, ושם, ילדים קטנים ומשפחות שלמות יושבות במקלטים... מפחדים. מאויימים...
הצבא שלנו עושה כמה שהוא יכול. אני יודעת... הם עושים עבודה טובה.
אבל הפחד עדיין מחלחל לעצמות, וקשה לחשוב על המצב שאנחנו נמצאים בו...
מקווה שהכל יסתדר. שהכל ייפתר... ובמקרים כאלו, כבר קשה לחשוב אם אתה שמאלני או ימני. אני באמצע... חושבת שצריך לצאת מהשטחים, אבל גם חושבת שלא מספיק לפלסטיאנים כלום. הם רוצים את הכל.
אבל לא ניתן להם.

ובימים שכאלו, אני באמת שואלת, באמת ובתמים...
למה לא אוגנדה!?