איך שהשבועות רצים, חולפים מהר מדיי.
כאילו רק אתמול היה היום הראשון בכיתה ז', וכבר מחר תעודות של מחצית כיתה ט'.
ספוקי כל העניין; אני עוד זוכרת את היום הראשון בכיתה א'.
להתבגר זה חרא.
חרא בהחלט.
כשהייתי קטנה הדבר היחיד שעיניין אותי זה ללמוד את הא'-ב'. למי היה איכפת מהמצב המדיני, הכלכלי, הבטחוני... מי התעסק כל היום במראה שלו, באני נראית ככה ונראית ככה. מי התייסר כל יום מדאגות...
לא אני, לפחות.
אני רוצה לחזור להיות בת 6, אפילו רק לשעה. כשאין דאגות, אין צרות. הכל בא בקלות שכזו... הדאגה היחידה זה לדעת לחבר 1 ועוד 1. ואני זוכרת שאז זה היה עוד קשה - חיבור וחיסור.
מצידי לחזור גם לגיל 3. לשחק בגן עם כל שאר הילדים הקטנים. לשחק ולצייר כל היום.
למישהו יש מכונת זמן?

אני רוצה שההרשמה לתיכון כבר תעבור, שתהיה מאחוריי. אני רוצה לדעת אם אני אצליח להתקבל למה שאני רוצה, או שיידחו אותי ואאלץ ללכת לכיתה רגילה...
מגמת אומנות.
הוו...

בבית-הספר בסדר. אפשר להגיד... זה לא שאני ערנית במשך שיעורי ספרות (אה-הא) כל פעם, ההפך... אבל לפעמים נחמד ללמוד. רק חבל שכבר היום, בפעם השנייה, הרגשתי שנתקע לי משהו בגרון, שמדגדג וחונק לאט לאט, והשתעלתי יותר מדיי לעומת הנסיונות הכושלים שלי להפסיק את השיעול המחריד... הרגשתי שאני אדומה, וישר שתיתי. למזלי, היום זה עבר מהר... אתמול הדגדוג המחריד נתקע לי בגרון כמעט כל היום.
כמה שזה מוזר,
אני פשוט לא רוצה שהשנה הזו תגמר! יחסית לשנים קודמות, טוב לי בבית-הספר עכשיו. אני לא רוצה לחשוב על הלחץ של הבגרויות שיתחיל משנה הבאה... לשלוש שנים.
ולנו אמרו שחטיבה זה קשה. בטח.
עצוב לחשוב שהסיכויים שאהיה עם אותן החברות בכיתה דיי קלושים... ובכלל, אם אתקבל למגמה כל שהיא (ואני חושבת שאני באמת לא צריכה לציין לאיזו אני רוצה להתקבל,) הסיכויים שאהיה עם החברות... כמעט ולא יהיו כאלו (אלא אם הן יהיו גם במגמה). נראה כבר מה יהיה...

ועכשיו משהו קצת פילוסופי (גם לי מותר!);
האם פעם, עצרתם וחשבתם, שאנחנו לא באמת קיימים?
זאת אומרת, שנייה אני אסביר את עצמי.
הרבה פעמים חשבתי שאני סוג של משחק מחשב חולני של יצורים מתוחכמים הרבה יותר ממני. הריי, אני לא יודעת אם אתם קוראיי החביבים אכן מציאותיים, כי אני לא יכולה להכנס לתוך הגוף שלכם ולראות מה שאתם רואים, לחשוב מה שאתם חושבים, להרגיש מה שאתם מרגישים.
אולי אני בעצם משחק מחשב - סימס משוכלל - של מישהו הזוי ביותר, שמפעיל את המוח שלי - והחיים שלי הם בעצם שעה מהחיים שלו.
כשאני מתה, הוא פשוט יוצא לעשות פיפי?
חשבו על זה.
כמה שזה הזוי ברמות, זה מפחיד.
אני לא יודעת מה היה פה לפני שנולדתי, אני לא יודעת אם אנשים אחרים אכן קיימים ואכן חושבים. אני לא יכולה לדעת מה היה קורה אם הייתי בוחרת כך או כך, אם הכל היה שונה. אני לא יודעת מה יהיה אחרי שאני אמות, לאן אלך.
שווה מחשבה...


ונסיים במשהו קצת שונה - שמחוני (החתול של אחותי, למצטרפים כעת,) בפוזה... מוזרה למדיי (אוי, כמה שהוא טיפש).

(אבל חמוד, לא?)