אין לי חשק לכתוב היום כ"כ,
אבל אכתוב בכל זאת כדי שתראו שאני פה ולא ברחתי לשום מקום אחר (טוב אממ בערך, מאז שיש מחשב חדש אני יותר עליו שומעת מוזיקה. עד שישימו שם אינטרנט - כנראה מחר - אעדכן פחות).

אז, אממ..
לקוראים הוותיקים והאכפתיים בבלוגי - בהמשך לפוסט שהיה לפני חודש-חודשיים (לא זוכרת מתי, תהרגו אותי.) על דוד שלי...
ובכן, אתמול בצהריים ההורים שלי נזכרו להגיד לי (לא הכי אמרו, פשוט הנושא עלה בארוחת צהרים.) שהמחלה של דוד שלי אובחנה וזה לא כ"כ משמח.
נתנו לו 3-5 שנים לחיות.
במשך השיחה הרגשתי שדמעות מציפות את העיניים שלי לאט לאט, ולא יכלתי לשלוט בזה. בסוף הדמעות רק טישטשו את ראייתי, ולא החליטו להתגלות אל שאר הסובבים אותי.
אין לי מושג מה יהיה עם דודה שלי, בן ובת דודה שלי. אם הם ישארו שם לבד, או יבואו לארץ... כל החיים שלהם שם.
אני מניחה שהם עוד לא התחילו ממש לחשוב על זה.
זה כ"כ עצוב, ורע, ומורשע - שגבר כ"כ צעיר שכל החיים לפניו יצטרך להפרד מחייו כך בקלות.
אין תרופות למחלה,
לא בודקים, לא חוקרים.
סופו מר.
רק נס יציל אותו.