נובמבר נובמבר, עננים עננים [איפה?] בעיניי. [איפה!?]

סוף סוף התחיל לו חודש חדש, עם נימה אופטימית שכזו.
כן, בטח. נימה אופטימית.
אני לא רוצה לחשוב על עומס המבחנים, עבודות ושיעורי בית בחודשיים הקרובים. רק הלוך מבחנים מבשר לי שעד חנוכה כל שבוע אני הולכת לחרוש כמו מטורפת. טוב, לא ממש אבל נגזים קצת...

ביום ראשון היה לנו המבחן הראשון לשנה הזו - אושר - המבחן באנגלית. כמובן שיום לפני המבחן, יום שבת, נכנסתי לפאניקה וישר התחלתי לחשוב שאני אכשל וכל הסרטים האלו שאני מעבירה בראשי מדיי פעם. בגלל שהשנה, כמו שכל המורות הקרציות שלנו טורחות להזכיר לנו כל שיעור, אנחנו חייבים להשקיע כי התעודה הזו הולכת לתיכון, ולא יקבלו אותנו אם לא יהיו לנו ציונים טובים.
נאלצתי לקום ב6 ורבע בבוקר יום ראשון, ולהפתעתי גיליתי שזינקתי מהמיטה במהירות במקום להתכרבל עוד כמה דקות תמימות מתחת לשמיכת הפוך החמימה. כנראה נזכרתי במבחן באותו רגע, אז בגלל זה קמתי כ"כ מהר.
הגעתי לבית-הספר עם נעמי ב7:25, משהו כזה. שכחתי לציין, שהמורה שלנו לאנגלית החליטה לעשות לנו שיעור חזרה למבחן ביום של המבחן. בשעת אפס.
בכל אופן, המורה הגיעה והתחלנו בשיעור. רוב השיעור חשבתי שאני פשוט הולכת לצנוח על השולחן ולעבור אל אזור הדמדומים, אבל אין לי אומץ לעשות את זה אז החזקתי את עצמי מעלה וניסיתי להקשיב לשיעור, שלא תרם לי מי יודע מה למבחן אח"כ.
בשיעור חינוך המורה שלנו העבירה אותי ואת ספיר לשולחן צמוד לקיר, קרוב יותר ללוח. ניסינו לשכנע אותה להחזיר אותנו אחורה, לא הצליח, נאלץ להישאר שם עד פתרון חדש. הדבר היחיד שאני מפחדת ממנו זו איימת 'סטלה-יושבת-לנו-על-השולחן'.
שאר השעות לא מענינות אז נדלג עליהן.
הגיע המבחן, נשבעתי לעצמי שאני עוד שנייה נרדמת, למזלי כך לא קרה.
המבחן עבר אמממ.... בסדר, לא חושבת שאקבל ציונים טוב, אבל נחכה ונראה.
אחרי הצהריים באותו היום נפגשתי עם נעמי והשלמתי חסר מיום שישי שלא הגעתי לבית-הספר. אחרי שהיד שלי מתה-חלקית, אני ונעמי החלטנו להשתעשע עם המצלמה והכנו מדריך לDIE פאקצות. היה נחמט מעוט (כמו שאסף אומר).
יום שני, אממ.. לא היה משהו מיוחד כ"כ.
היום, גם, סתם יום. הבאתי את האמ.פי לבית-הספר, אז אני וספיר שמענו לנו, כל אחת אוזנייה אחת, שירים ושרנו להנאתנו (חעחע ספירוש את שרה יפה מאוד! ). פעם הבאה אביא מפצל, כן.
אחרי בית-הספר הלכתי לשיעור פרטי במתמטיקה, עוד מבחן שבו בטוח אכשל. אני לא מבינה כלום בגיאומטריה, וזה חרא דבר. אני מקווה שמחר אחרי שחבר של אחותי או אחותי יעזרו לי ללמוד אבין משהו, אם לא אני במצב רע.

לפעמים זה נורא מצחיק אותי שאנשים שואלים אותי אם אני בדיכאון ('דיכי' בשביל ספיר). כאילו, אני לא יכולה להיות פגועה מבפנים.
אז כן, לפעמים גם אני כמו כל אנוש אחר, מהרהרת לעצמי איך היה אם המצב היה שונה.
אין לי שום כוונה להסביר באיזה מצב אני נמצאת, ולמה.
יש לי עם מי לדבר על זה, וזה באמת לא לקהל הרחב.
הוו, הלוואי והמרגש, הרגש, הכל היה נעלם כאילו לא היה קיים....

הפוסט הזוי,
הגיע הזמן לסיים.
רק - לירז תרגישי טוב. =)