~שנה לבלוג~

ובכן, וכך עברה לה שנה.
ובלי להוסיף במילים, נעבור אל הסיקור השנתי של הבלוג, שנה 2004-2005.
אז הריעו בכבוד, כי היום הוא גדל בשנה!

יום אחרי זה, החלטתי שאני רוצה לפרסם יצירה ספרותית (הראשונה לבלוג), כך סתם. כמובן שהשארתי את הקוראים במתח, ולא הבאתי הכל. אז הנה הקטע המהודר לפניכם;

 
נחמד, לא?

ואז הגיע העת, שהחלטתי בסיום כל פוסט להוסיף אנימציה חמודה. את כל האנימציות תוכלו לראות בסוף הפוסט,
אוי,
כמה שאני מקורית!
נתגבר. (:
ונמשיך הלאה,
ושוב,
לאחר כמה ימים החלטתי גם שאני רוצה להעלות יצירות שהכנתי בפוטושופ, מי יודע למה.
(לפניכם מאגר יצירות, מכל הזמנים)


















     

   

ביום הזיכרון ליצחק רבין, העלתי פוסט שלי עצמי העלה כמה דמעות בעיניים. פירסמתי קטע מכל הלב, שכתבתי לא כי רציתי למשוך תגובות, אלא כי רציתי לפרוק את העול הכבד שהיה על ליבי.

יושבת וכותבת בשקט,
חושבת על הדם שנשפך,
על הייסורים והכאב,
זה קורע מבפנים,
אני מרגישה את הכאב המר,
שהוא חש על בשרו,
הוא חש בשביל מי?
בשביל עמו. רק בשבילם.
ומי אמר לו תודה?
הוא חש את הכאב,
הוא תרם את חייו למדינה,
וכך בני עמו החזירו לו,
מכה מתחת לחגורה.
ואני ממשיכה לכתוב,
מדפדפת בספר ההיסטורי,
חושבת:
מה היה קורה אם הוא היה כאן?
החיים היו רגועים ושקטים?
ושוב,
אני שוקעת במחשבות.
נקרעת מבפנים, כואבת בשבילו.
כואבת בשבילי.

ו... סתם פוסט חכם מאוד שהייתי חייבת להעלות פה.
ועוד פוסט, מבדר בהחלט, עם צ'ופר - תמונות מהסט של הארי פוטר וגביע האש. שווה, לא?
וכמובן, שבאיזשהו שלב הגעתי למסקנה שהבלוג צריך פוסט גרפיקה מהודר, אז הוא קיבל אותו.
כמו שכולם יודעים, אני נורא אוהבת הארי פוטר. הפוסט הזה מבדר ביותר, כי הוצאתי בו את כל העצבים שלי מתי ש.. טוב, נו, תראו בעצמכם.
ואחרי הפוסט המעוצבן, הגיע לו פוסט מאושר - מאוד! סוף-סוף קיבלתי את ה-DVD המהודר של הארי פוטר, והייתי מאושרת מעל הגג.
וכמובן, שהחלטתי לפתוח תחרות-בבלוג, וזה היה נחמד ביותר. אם תלחצו על הקישור תוכלו לראות את כל התהליך, כולל המנצחים הגדולים.

בואו נספור כמה עיצובים היו לבלוג:
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12

אוי, איך אפשר בלי פוסט מקורר קצת?
כבר כמה פעמים היו לי שיקולים רצינים לסגור את הבלוג, וגם כמה פעמים הוא נסגר..
הוו, המחשב שלי תמיד עשה לי בעיות! וכפי שאפשר לראות, יש תיעוד מצוין לבעיות שהוא עושה ועשה לי.
ועוד פוסט משעשע למדיי, ניסיתי להפנט אנשים אבל לא כ"כ הצליח לי. לא נורא, לפחות על ילדה אחת כן הצליח לי ב"הפנוט" הזה.
והרגע גילית שגם אני ביצ'ית - פוסט מרושע למדיי, מזכיר לי מישהו... המפ... לא נכנס לזה עכשיו.
מזל-טוב! פוסט מסכם על הבר-מצווה של אסף.

קטע מצמרר שכתבתי בהשראת התקופה המחרידה.
~
מוות ללא גבולות/אורי
"עוד פיגוע היה היום בדרום ת"א..." לא היה לי כח ורצון להקשיב לכתבת שבחדשות.כל יום אותו הדבר, כל יום פיגוע. כל יום מוות.ואני חושבת לעצמי, מה זה בכלל מוות? גוף שנעצר מפעולה, וכבר איני יודעת אם להאמין בכלל לסיפור הנשמות, גן-עדן וגיהנום.כי מי יוכל להוכיח כזה דבר? אך מחשבותיי אינן נעצרות בנושאים אלו.
אני יושבת בחדרי, ונותנת לדמיון שלי לנדוד ולהתרחק מהמציאות האיומה שאני נאלצת לחוות.
כשגופי שרוע על המיטה, והאצבעות מחזיקות בחוזקה את העט הכחלחל שקניתי לא מזמן, המחברת שמוטה על רגליי ואני. אני חושבת.
הטלוויזיה שתלויה מהתקרה ממשיכה לנגן את ערוץ החדשות, אך איני מייחסת לפרט זה חשיבות רבה,
החלטתי לקום מהמיטה ולהתיישב ליד שולחן הכתיבה שלי.
הדלקתי את הפנס וגיליתי שהנורה נשרפה, נהדר.
לא היה לי כח להחליף את הנורה, אז החלטתי שהיום אני כבר לא אכתוב, לא אנסה להעביר את רגשותיי חסרות המשמעות על דף, במילים.
יצאתי מהחדר וגיליתי שהוא מסודר יותר מן הרגיל, אמא עברה שם. אמא שלי תמיד מנקה ומסדרת, זה דיי משגע, אבל מתרגלים לזה.
לקחתי את הפלאפון שלי בלי היסוס, את רעיון המפתחות השמטתי, אמרתי לאבא שאני יוצאת ואיני יודעת מתי אשוב. יצאתי מפתח הבית, יצאתי לאוויר העולם.
האור סינוור בעיני, ומצמצתי קלילות, פקחתי את עיניי וראיתי יום נוראי.
לא שמש, לא ציפורים, לא ילדים שמשחקים בחוץ, לא היו חיים.
היה קר, אצבעות ידיי התחילו לקפוא. חשבתי שכבר היום הזה לא יכול להיות יותר גרוע, אין טעם בו, פשוט להשאר בבית  ולקפוא בשקט.
והנה, אחריי שחשבתי שכל היום הזה היה תמים לחלוטין, חברה שלי התקדמה אליי וניפנה לי בידייה.
היא שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אלייה למסיבה שבמועדון נדוש, או יותר נכון, חור כל שהוא בעיר, ואני. אני אמרתי לה שלא מתחשק לי.
אני שמחה שעניתי כך, אני שמחה שהיום התחרבן לי, אני שמחה. אני לא בטוחה שאני שמחה, השמחה שלי לא שמחת אמת.
באותו הערב צפיתי בחדשות, ושוב הודיעו על פיגוע, והפעם.
פיגוע במועדון "קלאב", המועדון הנדוש, החור שבעיר.
היה מחבל, החברה שלי הייתה שם. היא מתה.
ואני, אני נותרתי חייה כואבת את דמה, כואבת את דמם של כולם.
ואיני יודעת צער או שמחה, או שניהם יחדיו?
כל עוד אני חייה כאן, אנקום את המוות שלה, לא יודעת איך. אך אנקום.
~

בואו ללמוד עליי קצת,
שאלונים, הוו שאלונים!
שאלון-1
שאלון-2
שאלון-3
שאלון-4
שאלון-5
שאלון-6
שאלון-7
שאלון-8
~
לוב איז אין דה איר, לה לה לה לה לה. פוסט מעוצב של מולאן רוז', שלהלהלה.
הוו, הכינותי כפתורימוס ממש נחמדימוס.
ועוד כפתורימוס ממש נחמדימוס.
ועוד!
ואחרי הרבה זמן, הגיעו לי 1000 הכניסות הראויות! (28.12.04)

 ~
פוסט מסכם שנת 2004
פוסט תחילת שנת 2005
~
ניסיון קלוש לסגור את הבלוג.

קטע מלא משמעות שכתבתי, מלא משמעות.
~
צעדתי בשקט לכיוון הכיתה,
התיישבתי בכיסא שלי ליד השולחן הירקרק.
הוצאתי את מחברת מתמטיקה, רציתי להשלים שיעורים שלא הספקתי להכין בבית.
הלחץ, הלחץ.
שמעתי מישהו צועד במסדרון בית-הספר,
לא חשדתי ולא התעמקתי בדבר.
הסבתי את מבטי בחזרה לילקוט שעוד ניצב לו על השולחן כשתאיו פתוחים ומחכים שתכולת התיק תפחת.
אך שוב משהו הסב את צומת ליבי, מבטי התמקד בדלת.
שם הוא היה, אהובי.
מילה חודרת היא 'אהבה', במיוחד אצלי. האמנתי בה כיסוד החיים.
בזמן שחלמתי ובהיתי בקיר המלוכלך שכבר מזמן איבד את מרקם צבע הלבן,
שמעתי את צעדיו ורגליו הקלילות הולכות וקרבות.
הוא הניח את תיקו על הכיסא המורם, ונשאר לעמוד בחוסר מעש.
לא הסתכלתי לכיוונו כדי שלא יצור חשד מסוים,
אך הרגשתי שעורפי עניין אותו במיוחד.
ניסיתי לחזור, לשקוע בשיעורים שנותרו לי, אך לא יכלתי.
הוא עמד שם ולא זז.
הרמתי את מבטי אליו.
הוא חיך אלי והיה יפה מתמיד.
אט אט הוא קרב אליי ואחז בידי, הוא פתח אותה בעדינות והעביר לי באחיזה קלילה פתק קטן ורטוב מזיעה קרירה.
הוא סגר בחוזקה את ידי.
הוא התקדם לכיוון מקום הישיבה שלו בכיתה.
פתחתי את הפתק במלוא המרץ וההתרגשות, הופתעתי למראה עיניי.
לא ציפיתי לתגובה שכזו, פשוט קפאתי במקומי.
הפתק היה מר וקודר למדיי.
נכתב באותיות שחורות, גדולות ועבות.
ושם גיליתי את האמת, ליבי נשבר והתנפץ לרסיסים.

וכך היה כתוב.

'שמנה'.
~
פוסט סגירה, סופי? אני כ"כ החלטתית, שזה משהו.
לונדון! הוו! לונדון! פוסתמונות מהמקום האהוב עליי.
      
 
     
~
ניתוח הדג המסכן בשיעור מדעים עם מילמן. מישהו רוצה בולונז?
פוסט חמוץ-מתוק
~
Photomania
~הבלוג הופך לבלוג תמונות~
"שלום לכולם.
החלטתי לפתוח מחדש את הבלוג,
אך הפעם כבלוג תמונות שאני אצלם.
בלוג זה בעיקר בשביל ההנאה שלי, וסתם לפרסם את התמונות שאני מצלמת.

וזהו,
מקווה שתהנו ותאהבו את התמונות."
~
מיצי-מיאו
ארצי-הקטנטונת
דוממים-אך-חיים
ערוך-בפוטושופ
רגשות

ואיך אפשר בלי פוסט מרובה באייקונים?
וכמובן צריך גם מדריך להכנת אייקון.

ביקור מיוחד בבלוגי, מהשטן!


עוד קטע ספרותי, הפעם לתחרות שהייתה בבלוגו של אסף.
~
עקוב מדם
הגעתי הביתה לאחר יום לימודים מפורך וקשה, לא יכלתי לנשום ובקושי לזוז. כל המתח הרג אותי מבפנים, רציתי לבכות אבל לא יכלתי.
מהבוקר הרגשתי רע, הרגשתי שקרה משהו במקום אחר. חשבתי שזו עוד אחת מהתחושות הסתמיות שאני חווה לפעמים.
התהלכתי לי לחדרי, הדלקתי את האור וגיליתי בלאגן – שלא נדע. הלחץ גבר עליי, ולא היה לי חשק וזמן לסדר את החדר. לי זה לא הפריע, אבל אני חושבת שלשאר דיירי הדירה זה מפריע ביותר, שיתגברו.
פיזזתי בין הבגדים ספק מזוהמים שהיו על הרצפה והשתרעתי על המיטה, הדלקתי את הטלוויזיה.
העברתי בין ערוצים שונים, חיפשתי משהו מעניין שאוכל לראות, במיוחד היום אחרי מבחן מתיש בהיסטוריה, החומר לא הסכים לעזוב את מוחי ועדיין חשבתי על המאה הקודמת.
בהתחלה ראיתי תוכנית ילדים מהעשור הקודם, החלטתי שמוחי נוזלי גם ככה ואיני צריכה לגרום לו נזק רב עוד יותר – ולבסוף העברתי ערוץ.
סרט דרמטי, לא לעניין. קומדיה מטופשת, לא התחשק. סרט סוחף דמעות, בכלל לא בא בחשבון.
התחלתי להתייאש, אבל לא! עליי להעביר את דקות השעמום-חופש-לבד שיש לי ביום הזה, לנצל אותן בידיעה שלא רק למדתי ושקדתי בשיעמום טוטלי.
לבסוף שמתי חדשות, החלטתי לראות מה קורה ב"ארצינו הקטנטנות, ארצינו היפה" (לא).
נגעתי בצמיד, הסתכלתי מקרוב.
"... הפיגוע פגע בעשרות אנשים. עדיין אי אפשר לדעת את מצב כל הנפגעים,"
עוד פיגוע? באיזו מדינה אנחנו חיים. אי-אפשר לנשום, לצאת לבלות עם חברים כבר לא בא בחשבון.
עוד הצצה על הצמיד, דמעה בעייני.
התמונות הרגילות מהפיגועים החלו להופיע על המסך.
עצמתי את עייני ופקחתי אותן בחזרה, לא בטוחה אם מה שראיתי היה נכון, או פרי דמיוני.
שם הוא שכב, מדמם. למרות מרחק המצלמה ראיתי, ראיתי את פניו הסובלות, פניו החבולות והמדממות.
הדמעות זלגו, מבט אחרון על הצמיד.
קרעתי אותו מיידי – אני לא רוצה זכרון עקוב מדם, של אהובי, על ידי.
~
ועוד קטע נחמד ביותר,
~

כשהייתי קטנה, נהגתי לשחק בבובות,

היום, אני מרגישה שמשחקים בי.

כשהייתי קטנה, נהגתי לצייר ולדמיין,

היום, המכחול מלכלך והדמיון חסום.

כשהייתי קטנה, נהגתי לצחוק מכל שטות,

היום, מכל שטות אני בוכה.

כשהייתי קטנה, סוף העולם נראה כה רחוק,

היום הוא נראה כה קרוב וממשי.

כשהייתי קטנה, הביקורת העצמית הייתה נמוכה,

היום, היא גבוהה מתמיד.

כשהייתי קטנה, הייתי אופטימית.

היום, אני פסימית.

כשהייתי קטנה, הכל נראה מוקדם,

היום, הכל נראה מאוחר.

כשהייתי קטנה, למדתי לאהוב.

היום, אני אוהבת.
~

אושר גדול, אבודים מחכה לי!
עוד אייקונים למיניהם. 
בואו ללמוד עליי עוד 3 עובדות מענינות לחלוטין.
~

ולאחר הרבה זמן,
פוסט ה-200.


~

וזהו.
זה היה סיקור השנה של הבלוג,
מעניין ביותר לא?
כמובן שיש עוד המון פוסטים שלא קישרתי היום, אבל אני חושבת שהפוסטים שכן קישרתי הם החשובים ובעלי המשמעות.
עד השנה הבאה -

           
~
-אורי שושע הג'ינג'ית וויזלי-
(הנוסטלגיה)