לפני הפוסט סוחף הדמעות (לא ממש)

נתחיל בפוסט יומיומי, כי לא יהיה לי כח וזמן אח"כ לכתוב עוד פוסט.

אז...

היום עבר עליי דיי פסדר, בבוקר אמא הקפיצה אותי לבית-הספר כי נ(ע)ומי לא באה (~תרגישי טוב!~), הגעתי לבית-הספר דיי מוקדם אז הלכתי לספרייה ולקחתי ספר (שאני לא ממש זוכרת את שמו כרגע ~אופס~). הגעתי לכיתה והתחלתי לקרוא לי, רק חבל שילדים התחילו לבוא ולא יכלתי להתרכז. P= חפיף.

שעתיים ראשונות מדעים, שעמום טוטאלי. אני חושבת שכמעט נרדמתי עם העיינים פקוחות, אבל התעוררתי מתי שהיא הזכירה לנו על הפטריות אבמות וכל שאר הדברים השעירים-קטנים-מוזרים-מבחילים במקצת האלו.

הפסקה, שיחקנו טאקי - היה נחמד... היה לי קשה בלי ספירוש ונומי :( במיוחד בלי ספירוש שהיא כבר יומיים חולה, החלמה מהירה מותק! אז נמשיך,

שעתיים מתמטיקה, וזה באמת שיעמום רציני. רעות עברה לשבת לידיי כי נומי שיושבת לידה בדר"כ וספירוש לידיי, לא הגיעו. אז אירחנו אחת לשניה חברה. היה נחמד. (:

הגשנו למורה את העבודות קיץ במתמטיקה, ואז שוב הפסקה. הפעם לא טאקי.

שיעור מקרא, חשבתי שהמוח שלי הולך לקרוס באיזה שלב. אני לא יודעת אם זה בגלל החומר הנוראי שהיא לימדה, או בגלל החום שאיים להמיס את מוחי הקט.

ספרות, 'היועצת', או 'המורה', לא יודעת איך לקרוא לה כבר... איחרה בערך ברבע שעה, שתמשיך ככה! המשכנו לדבר על הסיפור המשעמם מהשיעור הקודם, כתבנו קצת במחברת וזהו..

הביתה.

~מעבר חד ביותר~

אני כותבת את הפוסט הזה בידיעה שיכול להיות שארצה למחוק אותו באיזה שלב כל שהוא, אבל אני לא בטוחה שאעשה את זה. אני מרגישה שאני חייבת לפרוק עול, ואני אני עדיין לא יודעת ממש איך לפרוק אותו, באיזו צורה.

אז נתחיל...

אני יודעת שהבלוג הזה אמור להיות בלוג הצילום שלי, אבל אני לא חושבת שאפתח בלוג אחד אחר חדש רק בשביל פוסטים נוגעים ללב (האמממ...). אז החלטתי שפוסטים חשובים - באמת, אכתוב פה. כי אין לי טעם לפתוח בלוג חדש בשביל כל מיני סיבות מטופשות שנקראות פוסטים אמיתיים.
התחלתי את שנת הלימודים, האחרונה שלי במוסד החינוך "הנהדר" שאני לומדת בו, לא בצורה כ"כ טובה אם חושבים על זה לעומק. אני לא רוצה להגיד למה, כי זה דיי אישי אפילו בשביל דפיי הבלוג (אוי אוי אוי).

לפני שנה הייתה לי אהבה נכזבת,

כן כן גם אני יודעת לחמם את ליבי ולהרגיש כמה רגשות שתאמינו לי הייתי מדחיקה בכיף! איזה כיף, הייתי קופצת מצחוק ומאושר אם הייתי יכולה להדחיק ולשכוח את הרגשות שהיו לי, ושיהיו איי פעם (אם בכלל).

אהבה שאני באמת מעדיפה להדחיק מכל הסיבות, כי היום אני צוחקת על הרגשות המטופשים האלו. הרגשות היו קיימים עד לרגע שהכרתי את אופיו האמיתי של הבן-אדם, ואז הבנתי כמה 'זבל' הוא ואני אפילו לא צריכה לבזבז מחשבות עליו. אבל, עד שהבנתי את זה לקח דיי הרבה זמן שחושבים על זה, ובזמן הזה נפגעתי הרבה.

רק חברה אחת (שאני לא אציין את שמה) באמת ידעה מה הרגשתי, כי זה גם דיי היה קשור אלייה. היינו משתפות אחת את השנייה בנושאים האלו, ורק היא הבינה באמת איך אני מרגישה. בכל אופן, ה'דבר' (אהבה, פיכס? לעת עתה) הזה פגע בי יותר מדיי, והייתי בדיכאון רציני, ולא - לא חשבתי להתאבד. ~מתייפחת~

אחרי שהצלחתי להדחיק אחת ולתמיד את הרגשות האומללות שעברו בי, הגיע החופש והתקופה הזו נתנה לי צ'אנס להתנתק מהכל, טוב, לא הכל.

יש עוד רגשות מוסתרות הייטב הייטב בתוכי, לא לאותו הבן אדם. לאחד אחר, ככה אני לפחות חושבת בנתיים.

לא אספר, ולא אשתף.

ככה החלטתי עם עצמי, אני לא רוצה לשתף עם אף אחד או אחת מה שעובר עליי מבפנים, שאני נקרעת מבפנים. פשוט, אנסה לעבור את זה הלאה, להדחיק ולהדחיק ולהדחיק.

אבל לא, החלומות ממשיכים לחזור ומזכירים לי מה חבוי שם בסתר בתוכי, אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה. אני לא רוצה!

נמאס לסבול, נמאס לבכות.

טוב לי ככה, טוב לי לבד. טוב לי לחכות לאחד המתאים, טוב לי בנתיים להרגיש עוד ילדה. מה שנלקח ממני לפני הרבה זמן, ההתבגרות הזו. אני לא רוצה להתבגר כ"כ מהר, הילדות שלי כבר הרבה מאחוריי.

עוד קצת, להדחיק להדחיק להדחיק.

לא רוצה להרגיש יותר, רק להדחיק.

אני יודעת שהפוסט מוזר לאנשים האחרים, בשבילי הוא לא. אני מרגישה שכתבתי מה שהייתי צריכה לכתוב,

בטח לא תדעו איך להגיב. אינכם חייבים. מי שקרא את הפוסט, צל"ש לו. כי אם אני הייתי קוראת את הפוסט הזה, הייתי מתבלבלת ולא מבינה מחיי. טוב נו, ככה זה.

אז בנתיים,

אני מדחיקה (כפי שכתבתי הרבה פעמים.)

ושחלום יופיע,

אני אתעורר.

It's like I can't breathe
It's like I can't see anything
Nothing but you
I'm addicted to you
It's like I can't think
Without you interrupting me
In my thoughts
In my dreams
You've taken over me
It's like I'm not me
It's like I'm not me

It's like I'm lost
It's like I'm giving up slowly
It's like you're a ghost that's haunting me
Leave me alone
And I know these voices in my head
Are mine alone
And I know I'll never change my ways
If I don't give you up now

~הבלבול רציני, אני לא מבינה את עצמי יותר. אני כבר לא יודעת איך לחיות ככה, שמישהו יעזור לי.~