וזה נותן לי להרגיש מחוללת. חזרתי הבייתה כמו שיכורה, עצובה, רציתי שהאיש הכחול הנחמד ברחוב יעזור לי להקיא ויחבק אותי. הסתכלתי עליו אבל הוא המשיך ללכת. אמא שאלה עם מי הייתי, אמרתי לה שעם ילדים מהבצפר.
אני רוצה להקיא.
דיברנו, צחקנו קצת, הוא ניסה להתקרב, להיצמד, ובעיקר שתקנו. ניסה לגעת בי, אמרתי שזה לא נעים, אז הוא אמר "איך לעשות לך יותר נעים", יש לך לחי, יש לך לחי, אפשר לנשק אותך, פתאום שתק שאלתי למה הוא לא מדבר. הוא ענה שבגלל שהתרחקתי ממנו כשהוא ניסה לשים עליי את הראש. אני פשוט לא כזאת. בקושי מכירה אותו וגם לא רוצה אותו, שאלתי למה. הוא חייך. כשאנחנו סתם עומדים אין לי מה לעשות איתך. מה את רוצה שנעשה ככה? שנדבר? הוא חייך. מקודם הוא שאל אם היה לי חבר עניתי שבכיתה י', לכמה זמן חצי שנה, ניסה לחשב בראש מה עשינו וגם אמר לי את זה. בסוף קבע שהתנשקנו ושאני בתולה, שאלתי מה זה עניינו. אמרתי לו שהמוח של בנים חושב מהזיין אבל לא התכוונתי דווקא אליו אלא לחבר הקודם שלי שעכשיו אני מתגעגעת אליו.
הוא לא נתן לי לדבר. שאלתי אותו אם הוא ימות מחר הוא יהיה שלם עם זה, הוא נתן לי להרגיש עד כמה השאלה שלי מטומטמת ולכן הפסקנו, הוא לא היה מרוצה כשדיברתי. הענן-רכבת הפך לענן ענקי עם חור, נהיה קר, החבאתי את הבירות שסיימנו בתוך השיחים. פתאום הוא אמר שהוא יודע מה שהוא רוצה ומה שאני רוצה ואני יודעת מה שאני רוצה ומה שהוא רוצה. שאלתי מה הוא רוצה. הוא אמר שהוא כנה. שאלתי אם הוא רוצה שנהיה חברים. הוא ענה שהוא לא רוצה חברה עוד 40 שנה ואז הבנתי כמה האינטואיציות שלי היו נכונות כשכתבתי עליו "עוד שבוע אני אזיין אותה"
ואחר כך ההליכה המביכה הבייתה...
רציתי להקיא עליו
שאלתי אותו אם לא נוח לו ללכת איתי שילך
הוא אמר שלא נעים לו עם הדאוון הזה אז עניתי שזה לא דאוון כי לא תהיה מפה עלייה.
הוא שאל אם אני רוצה שיילך
האמתי... שכן
והוא פנה לכיוון השני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
