לא קשור לסיפור שלי D:
זו הגשה לתחרות כתיבה בה אני משתתפת בבלוג מס' 633941
(http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=633941)
הייתי צריכה לכתוב קטע קצר ~קצר עלאק XDDD~ על סיפור אהבה
שנע לפחות בין 500 מילים עד 1500 מילים. D:
כמובן שאני חופרת אז מתוך ה1500 מילים האלו.. הגעתי עד ל 1498 מילים.. וזה עוד אחרי צמצום בלית ברירה! XD
אין אין אני וגבולות כתיבה לא הולך ביחד O_O
זה קצת נראה לי כאילו הכל הולך מהר מדיי וזה.. אבל תכלס ניסתי לחשוב הכי מקורי שיכול להיות.
בהצלחה לי XD
-
"כן אמא, אתקשר אלייך ברגע שאגיע... תפסיקי כבר לדאוג, העולם שלנו לא כזה מטורף כמו נקודת המבט בה את רואה אותו"
"הוא כן ! "
היא התווכחה איתי בזמן שארגנתי את התיק שלי בעוד אני דוחסת בו את ספריי הלימוד הכבדים ואת הדפים בהיסטוריה. כן... יש לנו מבחן בהיסטוריה מחר וזו אחת הסיבות שאני הולכת לחברתי הטובה לכיתה, אגב שמה הוא סאיורי.
אחרי שכבר סיימתי הכל, אני נועלת במהירות את נעליי, כאשר אני רוקעת ברגליי על הרצפה כדי שידחסו בפנים היטב. מרימה את תיקי ומלבישה אחת מהכתפייה על כתפי.
יורדת במהירות במדרגות כי אני ממש חייבת למהר לפני שיתחיל עוד מסע אחד של גשם.
חורף קשה עובר פה ובכל רבע שעה כמעט יורד עוד שעה של גשם... זה נורא מעייף לחכות מספר דקות בכל פעם תחת גגון קטנטן של חנות בגדים.
פוסעת בשקט לעבר הדלת בצעדים רחבים ושקטים כדי שאמי לא תשמע אותי... אין לי כוח יותר לצעקות הבלתי פוסקות שלה על האנשים המטורפים שיש בחוץ. אם היא תציע את עסקת המכונית, מובן שאני אסרב מיד.
"לא אומרים שלום?"
לעזאזל! בכל פעם אמא תופסת אותי !
"ובכן, לא רציתי ששוב תתחילי עם המילים המטרידות האלו שאת מוציאה מהפה, את יודעת... בסוף תוציאי לי את כל החשק ללכת לסאיורי ועוד אני עלולה לא לצאת מהבית שלי בחיים! כן כן, בכל החיים המאוד ארוכים שלי! אני מקווה..."
"מצטערת שאני אמא שמאוד דואגת לבת שלה שלא ירצחו אותה בדם קר!"
"בכל מקרה אמא... הגשם עלול לחזור בעוד כמה דקות ואני חייבת למהר!"
"אני יכולה לקחת אותך..."
"לא. אני צריכה להרזות!"
"להרזות?! את צוחקת עליי?! עוד קילו שאת מורידה וכבר נוכל להבחין בכל עצמות גופך! ואז כבר יתחילו השכנים הטורדנים עם הפטפוטים שלהם והרכילות שאני מרעיבה אותך"
"תגידי להם שהעדפתי לאכול גלידה כי הייתי בצער בכל ימות השבוע ובמשך השנה!"
"טוב אמרת שאת צריכה ללכת לא?"
"להתראות"
סגרתי את הדלת ותחבתי את ידיי לכיסים. כבר החלו האדים לצאת מפי. וואי, מזג האוויר הארור הזה!
נשמתי נשימה ארוכה לבפנים. אני מקווה שאת 10 הדקות האלו אני יעבור בשלום בלי שום טיפת גשם שתנחת על חולצתי, כי אני בכלל לא הצטיידתי במטרייה, אני לא יכולה לסבול מטריות.
עונת החורף הקשה. אפילו העצים ערומים מעלים. אני מרחמת עלייהם.. אין סיבה עכשיו שאתלונן על כך שקר לי בגוף.
כבר עברתי 5 דקות מהליכה ואת הבית שלי אפשר לראות ממש קצת... אולי רק את החוד של הגג האדום.
עוברת ליד ספסל תחנת אוטובוס שהתיישבו בו כבר 5 אנשים מרופדים במעילים עבים כשכובע פרווה לראשם והם סובלים בקור הצורב.
מצאתי את העלים של העצים! הם מכסים את כל רצפת הכביש, צפים להם על השלוליות הבוציות.
מנסה כמה שיותר להיצמד לחנויות ולמבנים הקרובים בכדי שהמכוניות החולפות לא יתיזו עליי את מיי השלוליות. צעדיי קטנים אך נמרצים, כדאי מאוד שלא אחליק.
"אויש" מלמלתי לעצמי כי הרגשתי טיפה אחת חצופה שנחתה כך פתאום על ראשי, מזמינה את חברותיה הנוספות שנוטפות ודופקות כך על ראשי בלא קץ.
"אוח לעזאזל!" ניסתי יותר למהר אך הגשם לא הפסיק ורק התחזק יותר.
כבר החלו פתאום הברקים והרעמים וכבר נבהלתי וניסתי לטשטש את המצב ולא לחשוב על כלום. אז כבר הסתכלתי קדימה- טעיתי ופניתי לצד הלא נכון.
הבניין בו מתגוררת סאיורי כלל לא בכיוון הזה! הוא בכיוון השני!
הכל בגלל שעסקתי בלבחון ולסקור את הרחוב בעונת החורף, הסתכלתי מסביב ועל הרצפה והתרוצצתי בלא הפסקה.
הסתובבתי כי אין לי חשק להסתבך כעת עם קיצורי-דרך.
הרוח החזקה נאבקת מולי ומנסה להדחיק אותי לאחור, אך אני בשלי.
ובכל זאת נורא מסובך להתאבק איתה, הולכת כמו שיכורה במדרכה ומנסה לא להיתקל, ולפתע גל רוח חזק תוקף אותי ודוחף אותי לכביש, שם עברה מכונית שנראה כבר כמעט בכוונה, כך פתאום התיזה עליי מים מלוכלכים מאחת השלוליות שם.
קפאתי מקור, מרגישה חולה ולבנה כסיד כאילו עוד רגע אמות מבעד לכל הגשם הזה.
התחלתי למלמל בלחש קללות על המכונית המזורגגת הזו עד שהבחנתי לרגע שהיא נוסעת לאחור ונעצרת כמעט ליידי, נפתחה לה הדלת.
אני מחזיקה במעילי ומביטה לאחור לראות אם יש אנשים בצדדים, אולי זה לא מיועד בשבילי?
נשמע צופר של מכונית. כנראה שזה בכל זאת בשבילי?
התקדמתי באיטיות לעבר המכונית, כשאני מעבירה את כפות ידיי זו על זו כדי שיתחממו קצת.
מציצה לעבר המכונית כאשר אני רואה בן-אדם יושב ליד ההגה מביט לעברי.
"אני מצטער. את נכנסת או לא?"
"ובכן..."
נזכרתי בדבריי אמא אבל השכחתי זאת מראשי, זאת אומרת... אין בכוונתו ממש לעשות לי משהו נכון? בסה"כ הוא הרטיב אותי בשלוליות, לכן הוא רוצה להסיע אותי ליעד בכדי לגמול לי טובה.
אין לי שום התנגדות לכך.
"כ..כמובן!" נכנסתי במהירות למכונית.
"שכחתי להגיד לך לאן נוסעים! ובכן היא גרה ב.."
"אני חדש ברחוב הזה, ואין לי ממש פנאי להקשיב לכיוונים ותסבוכים, כי הדבר היחיד שאני יודע כאן זה איפה הבית שלי ואיפה המכולת. נגיע לבית שלי, נשתה משהו חם ואז אני אסיע אותך ל.. לאן שאת צריכה"
הוא קטע אותי במשפט דיי ארוך. כל מה שהוא הציע נשמע דיי מוזר, אבל מובן שהסכמתי... בכל זאת, מה שהוא אמר 'נשתה משהו חם' ממש הגשים לי את אחת מהבקשות שלי.
ככל הנראה הגענו, ניחשתי לפי שהמנוע נכבה פתאום. הוא פתח את הדלת שלו, ועוד לפני שהספקתי לפתוח את שלי, הוא פתח אותה והושיט לי את ידו.
"תודה?"
הוא לקח לי את התיק שהספקתי כבר להלביש על אחת מידי.
"תודה שוב?"
החדיר את המפתחות למנעול הדלת, סיבב ודחף לקדימה. הבית היה חשוך כולו, עד שהוא לחץ על מתג אחד שהדליק 5 מנורות.
התקדם למטבח בזמן שאני מסתכלת לכל הכיוונים והולכת אחריו.
"שבי בנוחות" הוא הצביע עם ידו על אחת מהכיסאות שעמדו על-יד השולחן.
התישבתי.
"אז... מה שמך?" העזתי לשאול אף-על-פי שאני נוטה להיות נורא ביישנית.
"יאמאמוטו. ושלך?"
"סאי-היקורי"
"שם יפה זה... סאי-היקורי"
שיחה אחת שלא נענתה מאימא- כמובן.
הוא הגיש לי את ספל התה החם, עצר והביט בי.
שמתי לב להבחנה החדה שלו, קרוב לוודאי בגלל הפלאפון שהתעסקתי בו לרגע, גרם לאי-נעימות. כביתי את הפלאפון.
***
"וזה החדר שלי"
הוא היה באמצע להכיר לי את בייתו.
"מזה?" הצבעתי על שולחן העבודה שלו.
כמות נרחבת של תמונות קרועות.
"זה.. משהו שקרה לי עד לא מזמן..."
הוא השפיל את מבטו.
בתמונות זה היה הוא, הוא ואישה אחת אחרת לא מוכרת, יפת תואר.
"מצטערת ?" לא הבנתי כל כך מה קרה... אבל ניסתי לנחש על כך שהשפיל מבטו.
לפתע החזיק את ידי בידו, ואת השנייה הניח על מצחי.
"מ..מה?"
"רק בודק אם יש לך חום"
באמת שנהיה קצת חם בחדר הזה. מה אני מפתחת אליו?
"כנראה שיש לך קצת חום"
הוא הניח את ידו עליי, על החזה הפנימי ופשוט נתן דחיפה קלה שגרמה לי ליפול בהפתעה על המיטה הרכה שלו.
"אני חושבת שמוטב שאלך, הגשם נחלש"
"אבל את כמעט חולה... אני לא רוצה שתחלי"
הוא רכן מעליי.
"מה אתה עושה?" מלמלתי בפחד.
הוא שתק, העדיף לא לדבר. רק השכיב אותי באצבע בודדה אחת שלו.
שיערי הרטוב נפרש על הכרית הרכה ושיערו שלו נחת על פרצופי.
"בבקשה תעזוב אותי"
הוא החזיק את סנטרי בחוזקה, ניסתי להתנגד.
הוא נישק אותי נשיקה שאפילו לא נתנה לי את החשק להמשיך.
נשיקה מלוכלכת, נשיקה מסריחה. אני שונאת את הנשיקה הזו.
ידיו נגעו בכל גופי בצורה הכי מגעילה שיכולה להיות, הוא פתח את חולצתי, את החזייה, הכל הוא עשה מהר כל כך.
אני רק בכיתי, יצאו לי דמעות מהעיניים בלי הפסקה. אבל לא צרחתי. פחדתי שהוא יעשה לי משהו.
הוא ליקק את לחיי, את הדמעות שזלגו, ולפעמים גם ליטף את שערי בידו.
תמיד הרגיש אי-נוחות במה שהוא עושה. ידעתי שאין לו מה לעשות איתי. סתם משעמם לו, או שהוא פגוע. הוא לא עושה את זה בגלל התאוות שלו. אז לא התנגדתי לכל מה שהוא עסק בגופי.
רק כבר שהוא רצה להוריד לי את המכנס התחלתי להתבכיין שוב. הוא לא ייקח את זה ממני!
"אתה יודע שזה יקר לי" אמרתי כשאני מחזיקה במכנס שלא יוריד אותו.
הוא בהה בי לרגע אך המשיך.
"יאמאמוטו! אנא! אני מבקשת ממך מכל לשון של בקשה... אני..."
הוא הניח את ידו על ביטני החשופה ועם זאת טיפס ללמעלה, הפעם הסתכל ממש בתוך עיניי וטבע בהן.
בחיים שלי שלא ראיתי כזה דבר, ככה הוא עמד לפחות ל2 דקות תמימות, ולאחר התמוטט לצידי, הסתובב והלך לישון. פשוט כך.
לא קמתי, לא רצתי, לא עשיתי שום פעולה, גם כשישן, נשארתי שם כל הלילה, שכובה לידו.
הרגשתי שאני צריכה להיות שם בשבילו. הוא אדם חלש ומסכן.
בוקר.
התעוררתי, מצמצתי בעיניי, ולאחר קמתי כשאני מרימה עימי את השמיכה שתכסה את החזה חשוף.
לא ראיתי אותו. הוא לא היה כאן. כך לפחות חשבתי.
ורק כבר שהלבשתי עליי את החזייה וקמתי, שמעתי את צעדיו מאחורה פתאום.
"זה בסדר אם את רוצה לברוח"
"אני לא... זו לא הייתה כוונתי. אני רוצה להישאר כאן איתך" אמרתי באמת את מה שהרגשתי.
הוא הסתכל עליי בפרצוף לא מבין.
"קרה לך משהו, אני הבנתי..."
"אני נפרדתי מחברה שלי... זה הכל, היא אמרה שאני לא טוב מספיק..."
ממש לא אכפת לי מהנכשל מהיסטוריה וממה שאימא תחשוב עליי.
"אני כאן איתך. אם לא היא אז אני"
הרגשתי לרגע כמו ילדה אמיצה... או מטורפת.
"את... בסדר?"
הוא שאל מופתע.
הסמקתי.
"האמת.. שאני לא יודעת כל כך מה לגביי..."
שמתי את ידיי בעדינות על אחת מלחיו.
רעדתי... כמובן שרעדתי.
נישקתי אותו, פשוט כך. זה הרגיש כל כך נפלא! כל כך חופשי!
כך פתאום, בבוקר, לפני הצחצוח שיניים, לפני מיי הפה בריח המנטה, אני עם החזייה והמכנס, הוא חסר חולצה עם מכנס ברוכסן פתוח.
הרגשתי כמרחפת. זה היה כל כך טוב. הנשיקה הטובה ביותר! כמו בסרטים.
הרגשתי את זה... הלב רקד! אני לא מפסיקה להגיד את זה...
אני מאוהבת.
זהו D: ~
אני מקווה לפחות שזה יצא נורמאלי.
סורי על הרעיון. זה מה שקורה כשנותנים לראש שלי לחשוב על משהו מקורי תוך שבוע.
XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
death girl. :3