Stargazer's Sky

כל הזמן דוחה את המשך העיצוב, את הפתיחה... אין כוח ואין זמן.

החלטתי לכתוב ישר ואולי לכתוב משהו באודות יותר מאוחר.

הערב חזרתי לישרא אחרי מעל חודש. מסתבר שלא הייתי כבר איזה חודש, שזה המון בשבילי... בשבילי שהייתי מזריקה את ישרא לוריד.

כל כך הרבה זמן שחפרתי ונפגעתי, קראתי ופגעתי. כל כך הרבה זמן שעשיתי שטויות, טעויות, הרסתי לעצמי את החיים, בניתי אותם חזרה ופירקתי אותם.

אבל לפחות יש אהבה. היא שם. היא שם לא?

לפעמים אני מסתכלת עליה ורואה את כל מה שאי פעם רציתי. לפעמים אני מסתכלת עליה ושואלת את עצמי למה אני איתה.

כשאני שמה את עצמי בנעליים שלה אני חושבת על זה שהיא מרגישה בדיוק כמוני, שגם היא מרגישה ככה.

איך זה ככה?

לפעמים אני מרגישה שאני עם ילדה קטנה. כזאת שלא מבינה חשיבות של דברים בעיני, כזאת שלא מבינה מה הגיוני ומה לא.

כשהיא מדוכאת אני צריכה לעמוד לידה ולתמוך. כשאני מדוכאת, אני מגזימה.

כשהיא עושה לי "רגשי" אני מחבקת ומנשקת, הכל כדי שתסלח. כשאני עושה לה, היא מחזירה לי.

כשאני בוכה, היא טוענת שאני בוכה מכל שטות. כשהיא בוכה... על מי אני עובדת? היא לא בוכה.

כשהיא כועסת, אני צריכה לשכוח. כשאני כועסת, אני צריכה לסלוח.

ואם אני מעזה לסטות מהכללים היא מזכירה את האפשרויות האחרות, את אלה שאין לי.

אם אני אזרוק אותה היא תוכל ללכת למישהי אחרת, לא חסרות לה מי. הן יפות אחת אחת, חכמות, מוכשרות, מעניינות, וכולן רוצות אותה.

אם היא תזרוק אותי.. מה יש לי לעשות? לשבת ולבכות? ללכת להונות שוב גברים מסכנים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון?

אני לא מפסיקה לטעות לגביה. היא לא מסוגלת להבין.

זה הפך להיות סנטימנטלי שזה מפחיד.

כשאני פוגעת בה ואפילו טיפה, היא הורסת משהו שחשוב לי. משהו שהיא לא מסוגלת להבין עד כמה. חפץ.

אבל כשאני הורסת לה משהו, לא בכוונה, והוא אפילו לא הרוס ואפילו לא שווה עד כדי כך, אז אני צריכה לפצות אותה. חפץ.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם זה בכלל שווה את כל הסבל... זה בכלל שווה את זה. לא היה עדיף שהיינו נשארות ידידות, כמו שהיינו אז?

לא. אני סתם הייתי אוכלת את עצמי והופכת לזונה מיום ליום. והיא סתם הייתה אוכלת את עצמה ואולי אפילו נשארת עד היום עם אותה אקסית.

זאת שבכלל לא אוהבת אותה, זאת שבכל זאת היא מדברת איתה היום יותר ממני.

אני לא רוצה להסתתר מאנשים שמקבלים, והיא צריכה את זה. היא מפחדת. זה מעניין לחשוב למה. האמת היא שאני לא יודעת... אני לא רוצה להסתתר יותר.

אף אחד לא יפגע בנו, ועדיין... "אני פרובוקטיבית מדי". זה מעצבן אותה. מותר לה.

ואני צריכה להתמודד עם זה.

ומה איתי? נשבר לי להיות ילדה בתחום הזה. אני כבר עברתי כמעט הכול, ואיתה, עם זאת שאני אוהבת אני צריכה להיעצר.

זאת אשמתי שהיא לא מוכנה? אם היא לא מוכנה, זכותה. אני מוכנה לחכות לה. אבל יש גבול.

אלה יחסים הדדיים, אני מוכנה לתת ולקבל. אני מוכנה לא לתת ולא לקבל. אבל אני נותנת ונותנת, ובקושי מקבלת. ואני אפילו לא מופתעת מזה.

יש לזה הסבר?

יש שתי אפשרויות. או זאת שמסתבר ש"כולם" מסכימים איתה- הפסיכולוגית. היא מספרת לה הכול ואין לה כבר צורך לדבר איתי. היא איתה והיא נסגרת אל כל השאר. היא נסגרת אליי ומתרחק ממני. ואז אומרת שהיא מתגעגעת.

או האפשרות השניה, שצפה לאיטה על פני השטח ובטוח יש לה השפעה כלשהי (ולא קטנה לפי כמות האיזכורים שלה). הידיעה שלה לעומת חוסר הידיעה שלי. היא יודעת, היא מוגדרת. היא אוהבת נשים ונשים בלבד וכולם יודעים את זה. ההורים שלה יודעים ומקבלים. החברים יודעים ומסכימים. אני יודעת ו... ואני לא. אני לא יודעת מה אני. אני לא יודעת אם אני אוהבת נשים בלבד. אני לא יודעת אם אני אוהבת גברים, אני לא יודעת אם אני אוהבת את מה שבאמצע. אני חושבת שגם ערערתי את מצבה בזה שלעיני כולם היא אמורה להיות ה"בוצ'ע" ה"גבר". הלסבית הידועה ששולטת על המערכת, מנהלת אותה, מתפקדת.. אני לעיני חוץ נראית האישה הקטנה. היא הבאסיסטית ואני הזמרת, היא הנהגת משאית ואני זאת שמופיעה בסרטי פורנו. אבל כשמגיעים למיטה ורואים ילדה קטנה, שלא יודעת איך היא הגיעה לשם כל כך מהם, ואת זאת שמנהלת את כל העסק... אני לא הפאסיבית למטה. ובסופו של דבר יוצא שהיא הגיטריסטית, ואני הזמר ("נו? איך הייתי?" "הופעה מעולה! היה בך משהו שהזכיר לי איזה להקה!" "נייטוויש? *-*" "איירון מיידן -_-"). אני האופנוענית, היא נוהגת בטרנטה או במכונית ספורט. ואחרי כל זה אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.. או ממנה..

אני הייתי מאוהבת בה. אני עדיין מאוהבת בה. אבל משהו השתנה. בערך מאז הפסיכולוגית.

אני חושבת שזה גם הניסיון שלה לשנות. היא ראתה שהמערכת יחסים שלנו הופכת להיות מינית לחלוטין, היא החליטה לוותר לחלוטין על המיניות. היא החליטה שאנחנו לא צריכות אקטים מיניים, אנחנו צריכות להתכרבל. להתחבק, לא להתנשק. לא צריך מיניות. רק רגשות.

אבל.. אהבה ללא המשכות מינית זה לא.. אהבה אפלטונית או משהו כזה? ממתי זוגות נוצרים על בסיס אהבה בלבד, בלי מיניות? כמה זמן אפשר להיות עם מישהו, כבני זוג, בלי להתנשק?

זה קצת מוזר לי.

הכל קצת מוזר לי. מבלבל, אני לא יודעת.

מה שאני כן יודעת זה שהחיים שלי נגמרו אם היא תקרא את זה, עכשיו, כשאני שבורה בגלל כמה דברים שקרו היום.

הרגשה שבטח תעבור אחרי שינה טובה.

בגלל זה המקום הזה נשאר סודי, נשאר שלי.

הבקשה שלי הוא שהוא ישאר כזה.

זה אף פעם לא מחזיק מעמד, אני יודעת, אבל אני אבקש שוב.

אם זיהיתם אותי דרך הבלוג, במיוחד אם אין שום דבר שנוגע אליכם במיוחד, תתעלמו מזה ביחסים הרגילים שלכם איתי.

אני כאן לא מי שאני ביום יום.

וזהו. לילה טוב לכם.

להת' (: