"לאאאאאאאאאאאאאאאאא" התעוררתי צועקת כולי מזיעה לקחתי במהירות את הפלאפון
שלי וחייגתי את המספר שלו קול ענה לי
"שלום אם אני מדבר?" שאל
"עדןןן" עניתי בקול רועד
"את מכירה אותו אולי את יכולה למסור לי עליו פרטים הבחור עכשיו עבר תאונה קשה
ואנחנו בדרך לבית חולים סורוקה שבבאר שבע" ענה לי
נתתי לו את הפרטים וניתקתי לא ידעתי למי להתקשר למי לפנות עכשיו בסך הכל 3
לפנות בוקר כולם ישנים
נזכרתי לעוזר האישי שלו חייגתי אליו והוא אמר שתוך 5 דקות הוא יוצא אליו והוא יהיה
איתי בקשר
הייתי בשוק לא ידעתי איך להגיב לזה רציתי לבכות רציתי לשבור הכל אבל פחדתי שאמא
שלי תתעורר אבל מה שבטוח לנסוע למשפחה ממש אין לי כח התהלכתי בחדרי מנסה
למצוא מנוחה אבל לא מצליחה הדבר היחידי שעולה לי בראש הוא בתמונה של לידור
מתהפך על הג'יפ
ואיך כל הרגעים שלי ושלו ביחד רצים בראשי כמו סרט נע
'אמרו לך פעם שיש לך קול יפה?' זה היה המשפט הראשון שהוא אמר לי כשתפס אותי על
החוף שלו
ואחר כך במסיבה איך הוא שמר עליי ולקח אותי אליו למלון ולא העיז לגעת בי כל הלילה
היום כבר אין כאלה או שהם מתחבאים או שבעה זונה קטנה לקחת לך אותו
*בינתיים בחדר ניתוח:*
"מה מצבו?" שאל הרופא את הפרמדיק שטיפל בידור בדרך לבית חולים
"מדרדר מרגע לרגע נכנס לו חלקיק מתכת ללב שאם לא נוציא במהירות נאבד אותו" אמר
הפרמדיק בקול מודאג
"כל הרופאים מתבקשים להגיע דחוף לחדר ניתוח 3 שבטיפול נמרץ" נשמע ברקע
"כנראה המצב מדרדר שוב לך מהר לחדר ניתוח" האיץ הפרמדיק ברופא
הרופא נכנס לחדר ניתוח
"מה המצב?" שאל בזמן שהאחות חבשה לו את הכפפות
"התחלנו בתהליך של ניתוח לב פתוח אך יש להיזהר למה למטופל יש תורשתית בעיות
בלב" אמרה האחות שהייתה אחראית לבדוק את מצבו של לידור במשך כל הניתוח ולדווח
על כל שינוי שנראה לעין
"דוקטור בוא לכאן מהר התחלנו בניתוח אבל אנחנו לא מוצאים את החלקיק" אמר המנתח
שכרגע טיפל בלידור
"תנו לי אני אוציא את החלקיק בזמן הזה תכינו מנות דם למה אנחנו מאבדים אותו חייבים
לחר אותו לאינפוזיה דחוףףף" צעק הרופא
בזמן הזה לידור היה בין החיים למוות יותר קרוב למוות מאשר לחיים
"איפה אני" שאל את עצמו
"אתה בין החיים למוות" שמע קול מוכר להחריד
"אימא???" שאל אם דמעות בעיניים
"אני מתגעגע אלייך תעשי שכל הכאב הזה ייפסק" אמרתי בדמעות לא מסוגל לשאת יותר
בכאב וצב ללכת אליה ולהרגיש חופשי ולהיפטר מהמועקה שנמצאת לה שם כמו גוש
בגרון וכמה שלא תבלע זה לא יירד
"לא לידור אתה חייב להילחם אתה חייב לסיים את המשימה שלך לעזור לעדן להתחתן
איתה ולהוליד את הילדה המיועדת הילדה שתמשיך את הדרך שלי" אמרה והתחילה ללכת
מפנה את גבה אליי התחלתי לרוץ לכיוונה מתחנן שתסתכל אליי לפחות
"אמא תסתובבי אל תלכי שוב אני רוצה שתיהי לצידי" אמרתי אבל היא לא התייחסה היא
כועסת עליי ובצדק אני חושב רק על עצמי אני חייב לעשות את הנאמר בספר לכתוב את
הסוף של הסיפור הסוף בו עדן מנצחת והיא מתחתנת איתינכון היא עדיין קטנה אבל אני
מוכן לחכות לה שנתיים אפילו יותר אם תרצה
*חזרה לצד של עדן*:
והנה אני דרך לבאר שבע יושבת מיואשת באוטו מתה מדאגה לא מצליחה לעשות כלום כי
אני רוצה רק שהטלפון יצלצל ויגידו לי שהוא בסדר שהוא חיי שהוא ימשיך לחייך אליי
ואני יוכל להגיד לו שילחם על האהבה שלנו ולא משנה כמה אנשים ינסו לסכסך בינינו
ולהפריד תמיד האהבה שלנוו תהיה חזקה יותר
הגענו לבאר שבע ועלינו לסבתא שלי שישר התלוננה לאמא שלי
"תראי מה את עושה לילדה זה ממש עוול היא ממש רזה עוד מעט לא נראה אותה" אמרה
בטון מודאג
"סבתא תרגעי אני אוכלת והכל בסדר אצלי אין מה להיות מודאגת" ניסיתי להרגיע אותה
לא שזה אפשרי
"טוב נטפל בזה אחר כך" סבתא אמרה כולה לחוצה להספיק לבשל לפני שכולם יבואו אני
רציתי ללכת לבקר את לידור הוא הרי שכב בבית חולים סורוקה שבבאר שבע
"אמא הלכתי לקניון" אמרתי ואמא שלי מכל הלחץ של פסח לא התייחסה אליי
יצאתי מהבית ותפסתי מונית
"לסורוקה" אמרתי
"אין בעיה" אמר הנהג והתחיל בנסיעה
כשנכנסתי לבית חולים תקף אותי גל ריח נורא של אלכוהול ותרופות והרגשתי מסוחררת
ניגשתי לקבלה ושאלתי את הפקידה היכן החדר של לידור
"את בת משפחה?" הפקידה ענתה לי
"כן אני אחותו" שיקרתי בלית ברירה מרוב שרציתי לראות אותו רקק להביט אפילו
מרחוק לדעת שהוא בסדר
"הוא נמצא ביחידה לטיפול נמרץ ורק באישור ניתן להיכנס" אמרה בלי סבלנות
"אבל אני אחותו אני קרובה מדרגה ראשונה" אמרתי מתחילה להתעצבן לא עשיתי תא כל
הדרך בשביל לחזור בלי תשובות
"אז את מוכנה להסביר לי מי זאת האחות שנמצאת אצלו כרגע וגם היא בגילך" אמרה
בעצבים ואני לא ידעתי מ לענות מה ליהי עושה פה
"מי המחומצנת היא אחותי התאומה מה נעשה היא קמה מוקדם יותר" אילתרתי ברגע
"לא יודעת מה להגיד לך אני רוצה להאמין אבל זה קצת תמוהה" אמרה מותשת
"בבקששה אמרתי אני חייבת לראות אותו לדעת שהוא בסדר" אמרתי בדמעות מנסה
למצוא פרצה בליבה שתרחם עליי
"בואי אבל אם מישהו שואל אתן אחיות"אמרה מורידה מממנה כל אשמה
"אל תדאגי" אמרתי לה נותנת לה הרגשה שהיא יכולה לסמוך עליי
הכניסו אותי לחדר בוא הורו לי ללבוש חלוק ולחטאות את עצמי כי כל חיידק או דבר הכי קטן
יכול לגרום להרעה במצבו
נכנסנו למחלקת טיפול נמרץ והצטמררתי לראות את כל האנשים הלחוצים שמחכים בחוץ
לפתע עברה לידי אישה וניגשה אליי אם דמעות בעיניים
"דננה אני ידעתי שהם סתם אמרו את לא מתה" אמרה לי ואני כולי מבוהלת התכנסתי בתוך
עצמילרגע הרגשתי את כל הגוף שלי רועד
"קחו אותה מפה" הורתה האחות שליוותה אותי לאחיות האחרות
"אל תיבהלי הודיעו לה הרגע שהבת שלה לא שרדה את הניתוח לב והיא לקחה את זה נורא
קשה" אמרה מנסה להרגיע מה שגרם לי יותר להיבהל ולהיכנס לפאניקה
שמעתי את אותה האישה צורחת ולא יכולתי נעצרתי והתחלתי לבכות
"תקשיבי אולי תלכי הבייתה ותחזרי אחרי שהוא יצא מטיפול נמרץ אני רואה שזה קשה לך"
אמרה האחות מושיטה לי כוס מים
"לא אני חייבת לראות בעיניים שלי שהוא בסדר" אמרתי מנסה להעלות חיוך אבל יצא לי
הבעה לא מוסברת משהו מוזר רחוק מחיוך
סוף סוף הגענו ושם האחות נפרדה ממני
הצצתי דרך החלון של החדר וראיתי שהחדר ריק רק לידור שוכב שם
נכנסתי לחדר והמראה היה לי קשה היו חסרים לי העיניים הכחולות ירוקות העמוקות שלא
יכולתי לעמוד בהן
לראות את הבנאדם הגאוותן והשובניסט צריך מכשירים בשביל לעשות את הפעולה הכי
הכרחית לאדם והיא הנשימה
"לידורי תראה מה עשית לעצמך והכל בגלל שלא הסכמת לפתוח את הלב שלךלא רצית לקחת
סיכונים אני מעדיפה להיות בסכנה אבל בידיעה שיש לי אותך מאשר להיות לבד וכואבת כמו
שאני עכשיו כואב לי לראות אותך ככה אני רוצה לראות אותך כמו האדם שאני מכירה חזק
מגן טיפה אם חוצפה אבל לא מוגזמת ואני רוצה לשמוע אותך אומר לי אוהב אותך"
אמרתי את זה נשמתי עמוק ובאתי לצאת כבר היה מאוחר
"מה את עושה פה?" היא שאלה
יאאללהה הנה הפרקק תגיבווו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
