דברים שאבדו לנו בראש.

אני לא בטוחה שאני אעמוד בזה עוד הרבה. בבית אני משתגעת מהמחשבה שככה הולך להראות החופש הגדול שלי. אני לא אעמוד בעוד חודשיים כאלו של מריבות וייסורים. כבר יומיים שאני לא נרדמת ואם נפלה בחלקי ההרדמות, היא לא נשארת הרבה זמן ואני מסתובבת במיטה בחוסר מנוחה ומתעוררת פעם בחצי שעה. עשיתי שטות שהתנפחה. או אולי יותר נכון יהיה לומר שנתתי יד (תרתי משמע) לשטות שהתנפחה. הימים האחרונים הוכיחו לי ובעצם לשלושתנו עד כמה המצב נפיץ וכל סדק קטן בינינו עלול להפוך בשניות לתהום עמוקה שקשה מאוד למלא אותה בחזרה. התנצלתי שוב ושוב ורגשות האשמה ממשיכים לכרסם בי אף שכבר נאמר לי שנמחל לי. כל העניין הזה לקח אותנו עשר צעדים קדימה ועשר אחורה בו זמנית. אני מתחרטת ולא מתחרטת על מה שעשיתי. האמת היא שאני עומדת מאחורי כל מילה ומילה שלי, אם היא רק הייתה מסכימה אני.. אבל אין טעם לחשוב על זה כלל, זה לא המצב ואולי כל האם ואם הזה הוא זה שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה. אך בכל זאת, רק כאן, אוי אם רק זה לא היה מפריע לה. אולי היא תתרגל לרעיון, אולי. כמה שתיתי שם. כוס אחרי כוס אחרי כוס. האמת, יכולת קבלת ההחלטות שלי לא התערפלה בכל זאת(נראה לי). הלוואי ויכולתי לומר בלב שלם ששיתפתי פעולה בסלידה מסויימת אבל שיתפתי כי לא הייתי צלולה. האמת היא אחרת, אני זוכרת צלילות פחות או יותר. הכרתי את הסיבה שלי להשתפר ולשפר את עצמי. בייחוד מבחינה חזותית. הוא מדהים. מאה אחוזים של תשוקה וחרמנות, מאה אחוזים של מחשבות מלוכלכות ומיניות. פנטזיה אחר פנטזיה וכולן כוללות אותו, כולן. החלפתי את הנשוי באחד עם חברה, *****, ורחוק רחוק ממני. מתי טענתי שאני לא רודפת אחרי המסובכים? הבטן שלי זועקת מכאב כבר מיום שני וזה לא עוזב אותי. אומנם הכאב לא רציף יותר, הוא בא והולך לפרקים אבל הבלאגן חוגג בכל זאת והדבר מטרד בכל אופן. אני צריכה ללכת לרופא ואני נמנעת מזה, אני צריכה גם ללכת לעוד כמה רופאים אחרים וגם מזה אני נמנעת בנתיים. עד שהכאב יהיה בלתי נסבל.

תתעלם מהעיניים האדומות. תיגע בי. תשרוף אותי. תשרוט אותי. צור עליי כוויות וסימנים ומכות יבשות ולבבות כחולים של שטפי דם. אל תאהב אותי. תצרח את שמי כשאתה גומר בתוכי. תתעלם ממני. תשכח מכובד גופי. תצרח אותי כשאתה גומר.

יומיים אחרי כשאביט במראה אני מבטיחה לזכור אותך בכל הסימנים. אגלה אותך מחדש בכל מזכרת של נים קרוע.

תקרע אותי. תצרוב אותי. תיגע בי. תדחוף אותי לקיר בכל הכוח. תתעלם מכל הסימנים והאנחות.

הלילה לא כואב לי. הלילה אני לא אני. הלילה המחשבות כבות. הלילה אין לי לב ודם שזורם, הכל יקפא בנקודה בזמן בה תיגע בי.

לא תמצא אותי בבוקר ואולי אעלם לתמיד.

אל תחשוש. לא אתלונן אחר כך, אוקיר כל שטף דם וסימן כחול שעוד יהפוך סגול וישחיר בסופו של לילה. אני בסדר הלילה ואהיה גם מחר.

תסעיר אותי הלילה. תתעלם מההיגיון. תתעלם מהאחריות. תתעלם מהחוק. תתעלם מהאישה שמחכה לך בבית.

מי יודע מה יהיה מחר?

תגמע אותי ואבטיח לגמוע את כולך, עד הסוף, עד שיפסיק לכאוב ונאמר להתראות בלי להתכוון לזה.

שלך, אזובי הקיר.